היום שבו עצרה הארץ את נשימתה
אות אחת בבראשית, פסוק בתהילים, והעולם שחיכה לתשובה — חלק ב
שבת פח ע"א · תהילים עו:ט · בראשית א:לא · עבודה זרה ג ע"א · פסחים סח ע"ב
דבר קצר לפני שנתחיל. הדברים שלפניכם הם קריאה אחת מני רבות. חלק מן הדמויות בסיפורים האלה היו צדיקים גדולים — אנשים ונשים בעלי שיעור קומה רוחני שאין בידינו למדוד — והחכמים שמסרו את הסיפורים בחרו כל מילה בקפידה. אנו מציעים פירוש, על פי הכתוב ועל פי המפרשים; איננו מתיימרים לרדת לעומק מחשבותיהם או רגשותיהם. מקום שבו נאמר במסה "הוא הרגיש" או "החכמים התכוונו", יש לקרוא: "כך הסיפור, כפי שאנו מבינים אותו, מזמין אותנו לראות אותם".
מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה
(תהילים עו:ט)
דמיינו שכל מה שקיים, האוקיינוסים, היערות, הכוכבים, האדם הקורא את המשפט הזה, מחכה לתשובה מקהל של עבדים משוחררים העומדים במדבר. אם יאמרו לא, הכול חוזר לאין. לא נחרב. נעשה כלא היה, כאילו לא נברא מעולם.
זה נשמע כמו הנחת היסוד של סרט. זו התנועה השנייה בקטע שבשבת פח ע"א שהמסות האלה הולכות בעקבותיו. התנועה הראשונה, במסה הקודמת, הראתה את אלוהים מחזיק הר מעל ראשי העם: קבלו את התורה, או ששם תהא קבורתכם. האיום היה על ישראל. עכשיו מגביה התלמוד את המחיר מעבר לכל מה שהר יכול לעשות. האיום הוא על הבריאה עצמה. שני חכמים מארץ ישראל, חזקיה וריש לקיש, קוראים פסוק קשה אחד בתהילים ואות יתרה אחת בבראשית. בין שניהם הם אומרים שהיקום היה, במשך אלפיים וחמש מאות שנה, על תנאי.
זו המסה על השאלה באיזה מין עולם חשבו החכמים שהם חיים. היא גדולה מן ההר, ובמובן מסוים רכה ממנו, מפני שההר היה איום וזה הסבר.
הטקסט
חזקיה פותח, כדרך שהתלמוד פותח כל כך הרבה פעמים, בפסוק שאינו מתיישב לגמרי:
אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה
אמר חזקיה: מה פירוש הכתוב "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה"? אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא: בתחילה יראה, ולבסוף שקטה.
חזקיה קורא את "דין" כתורה, החוק שנשמע מן השמים בסיני. הוא שם לב שתגובת הארץ מתוארת בשתי מילים שאינן יושבות יחד. פחד אינו שקט. אם כן הפסוק ודאי מתאר שני רגעים, זה אחר זה. הארץ פחדה. ואז קרה משהו. ואז הארץ שקטה.
ממה פחדה?
וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ
ולמה יראה? כדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: מה פירוש הכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי"? למה נוספה כאן האות ה"א? ללמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים את התורה, אתם מתקיימים; ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
מה שראה ריש לקיש יושב בפרק הראשון של בראשית. כל יום מימי הבריאה מסתיים בנוסחה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד … יום שני … יום שלישי … יום רביעי … יום חמישי." בלי ה"א הידיעה. ואז מגיע היום השישי, והנוסחה משתנה באות אחת: יום השישי, בה"א. האות הזאת מופיעה כאן ובשום מקום אחר בפרק.
ריש לקיש שואל מה היא עושה שם, ועונה: היא מצביעה קדימה. לא "יום שישי" אלא היום השישי, זה שחשוב, ו' בסיוון שבו תינתן התורה. הבריאה כולה נגמרה על תנאי. אם יקבלו אותה, אתם עומדים. אם לאו, בחזרה לתוהו ובוהו של הפסוק השני בבראשית, לפני האור, לפני כל דבר. וכך פחדה הארץ מן היום השישי לבריאה עד ו' בסיוון, וכשהתקבלה התורה, שקטה הארץ.
התלמוד חוזר על הלימוד הזה בעבודה זרה ג ע"א, בסצנה של בית דין. אומות העולם באחרית הימים טוענות ששמים וארץ אינם יכולים להעיד, מפני שיש להם עניין בפסק הדין. התנאי של ריש לקיש הוא ההוכחה. הבריאה אינה יכולה להיות ניטרלית כלפי התורה. הבריאה תלויה בה.¹
חזקיה וריש לקיש הם חכמי ארץ ישראל, בני המאה השלישית.² הרעיון שהם בונים עליו קדום יותר: המשנה אומרת שהעולם עומד על התורה, והמדרש אומר שאלוהים הביט בתורה וברא את העולם, כאדריכל העובד לפי תוכנית.³ תרומתו של ריש לקיש היא לתת לרעיון תאריך ואות. העולם לא נברא רק בשביל התורה. הוא נברא על תנאי שהתורה תתקבל. התנאי חיכה לתשובתו 2,448 שנה. המבול, המגדל, אברהם, מצרים, יציאת מצרים: כל זה התרחש בתוך עולם שעדיין לא נאמר לו אם יורשה להמשיך.
הלקחים
כדאי להתעכב על מידת הזרות של הלימוד הזה. מדוע יסיים אלוהים לברוא את העולם ואז יאמר לו, למעשה, "אולי לא תחזיק מעמד"? איזה מין יקום תלוי בהחלטה של בני אדם, והאם זו מחשבה מרוממת או מבעיתה? מדוע דווקא הארץ היא שפוחדת, ולא השמים? מדוע מציב התלמוד את הלימוד הזה מיד אחרי ההר? ואם הארץ "שקטה" משהתקבלה התורה, מה נעשה עם עולם שמאז לא שקט כלל? נראה לי שהתשובות תלויות ברעיון אחד שהחכמים החזיקו בו ואנחנו על פי רוב לא: שקיומם הגשמי של הדברים נשען על תכליתם המוסרית, ולא להפך.
1. מדוע הארץ, ולא השמים
הפסוק של חזקיה אומר שהארץ יראה. לא השמים, שמהם נשמע הדין; לא השמש והירח; לא המלאכים. מדוע?
מפני שהתורה היא דבר ארצי. היא עוסקת בשדות ובגבולות, בשכר ובהלוואות, במה מותר לאכול, עם מי מותר להתחתן, איך נוהגים בגר, מה עושים ביום השביעי. היא זקוקה לגופים שרעבים ומתעייפים. היא זקוקה לאנשים שיכולים להתפתות לגנוב ולכן אפשר לצוות עליהם שלא. לשמים אין בה שום צורך. זו הטענה שיטען משה כלפי המלאכים, בהמשך הסדרה: כלום ירדתם למצרים? יש לכם אב ואם? יש ביניכם קנאה? התורה נכתבה ליצורים שחיים על הקרקע.
ולכן הקרקע היא שמחכה. הארץ אינה רק המקום שבו מתרחשת הדרמה. היא בעלת העניין, החלק של הבריאה שמשמעותו תלויה בשאלה אם יהיו עליה אנשים החיים לפי התורה. השמים היו ממשיכים להיות שמים גם בלי סיני. הארץ, בלי סיני, הייתה מה שבראשית קורא לה לפני שנאמרה המילה הראשונה: תוהו ובוהו, חומר בלי תכלית. בהבנת החכמים זה היינו הך כמו אין חומר כלל.⁴
2. עולם שזקוק לתשובה
הנה המחשבה שבמרכז הקטע, וכדאי לומר אותה בפשטות מפני שהיא כל כך שונה מדרך המחשבה הרגילה שלנו.
אנשים מודרניים רבים מניחים שהיקום פשוט ישנו, ושהמשמעות, אם יש כזאת, היא דבר שנוסף מאוחר יותר: מאורע מאוחר ומקומי, הבהוב על כוכב לכת קטן אחד, והכוכבים אדישים. ריש לקיש אומר את ההפך. המשמעות באה תחילה. העולם קיים כדי שתהיה תורה שחיים אותה עליו, ועד שהייתה, קיומו לא הוכרע. הגשמי נשען על המוסרי. הכוכבים חיכו למדבר.
האם זה מרומם או מבעית? גם וגם, ונראה לי ששתי המילים בפסוק של חזקיה הן דרכם של החכמים לומר זאת. מבעית, ארץ יראה, מפני שפירושו שהקיום אינו עובדה ניטרלית אלא אחריות. העולם אינו במה שתעמוד בין שההצגה תימשך ובין שלא. ההצגה היא שמחזיקה את הבמה. ומרומם, ושקטה, מפני שהוא נותן להן האנושי משקל מעבר לכל מה שההר יכול לתת לו. כשקיבל העם בסיני את התורה, לפי הקריאה הזאת, הוא לא הציל רק את עצמו. הוא קיים את השמש ואת הים ואת כל יצור שלעולם לא ישמע את המילה תורה. חוק שקיבל עליו עם אחד, בשם הכול.
זהו השורש של רעיון שהיהדות מעולם לא הרפתה ממנו: שהעולם זקוק לבני אדם החיים לפי התורה; שהוא לא גמור עד שנפעל. שמו המאוחר הוא תיקון עולם. צורתו הקדומה ביותר היא אות ה"א וארץ מפוחדת.
המסה הקודמת השאירה את ההר מעל ראשינו: ברית שהתקבלה תחת איום מוות, ואושרה מרצון כמעט אלף שנה אחר כך. זה גם מה שמסביר אותו, מדוע היה צריך להיות שם, והמהר"ל ראה את הטעם ראשון.⁵ חשבו על מה שריש לקיש אמר זה עתה. אם העם במדבר אומר לא, השמש כבה והים נעשה כלא היה, כאילו לא נבראו מעולם. את זה לא היה אלוהים יכול להעמיד להצבעה. הצבעה אפשר לקיים שוב. מה שעם בוחר בבוקר אחד הוא יכול להחזיר למחרת, ואין תולים עולם בהבטחה שאפשר להחזיר. ולכן ההר אינו אלוהים המתאכזר לעם שזה עתה אמר הן. הוא אלוהים האומר להם את האמת על השאלה לשם מה היה ההן שלהם. הם לא החליטו אם תהיה להם דת. הם החליטו אם העולם ימשיך.
שני אנשים יכולים להיות מוכרחים לעשות אותו דבר, ורק לאחד מהם נעשה עוול. לאיש שמוסר את ארנקו באיומי סכין נעשה עוול: הכוח שירת רק את מי שאחז בסכין. לאיש שתפסו בזרועו כשעמד לצעוד אל מול אוטובוס לא נעשה עוול, גם אם האחיזה הייתה גסה. הכוח שירת אותו. הוא הוחזק. וריש לקיש מוסיף שישראל לא עמדו לבדם על אותה שפת מדרכה. השמש, הים, וכל מי שייוולד אי פעם עמדו מאחוריהם. החכמים, בהציבם את דבריו מיד אחרי דברי רב אבדימי, אומרים לנו איזה מין הר היה זה.
3. ואז שקטה
בתחילה יראה ולבסוף שקטה. מה פירוש השקט?
התשובה הפשוטה היא שאין פירושו שהארץ שלווה מאז סיני. כל אחד רואה שלא. היו רעידות אדמה ורעב ומלחמות ושתי גלויות, וכל מה שהמסות האחרות באתר הזה מתארות.
החכמים התכוונו לדבר צר יותר ועמוק יותר. פחד הארץ, בפסוק של חזקיה, היה הפחד מפני אי־היות, מפני חזרה לאין. הפחד הזה נגמר בסיוון. משהתקבלה התורה, קיום העולם כבר לא עמד בשאלה. מה שנשאר בשאלה היה רק מה ייעשה בו. השקט אינו היעדר כאב. הוא קרקע מוצקה מתחת לרגליים. עולם שיודע שרוצים בו יכול לשאת הרבה מאוד. עולם שאינו יודע אם מותר לו להתקיים אינו יכול לשאת דבר.
ועוד דבר אחד. שקטה הוא השורש שספר שופטים משתמש בו כשהוא אומר ותשקוט הארץ ארבעים שנה: השקט שאחרי מלחמה, השקט של עם שכבר אינו דרוך. זה השקט של שבת, וכך מסתיים היום השישי. הארץ עצרה את נשימתה במשך אלפיים וחמש מאות שנה. בסיני, היא שחררה אותה.
אחרית דבר
התלמוד, בפסחים סח ע"ב, מספר על רב ששת, שכל שלושים יום היה חוזר על כל מה שלמד, ואז נשען על המזוזה ואומר: שמחי נפשי, שמחי! בשבילך קראתי, בשבילך שניתי. והתלמוד מקשה: וכי כך הוא? והרי אמר רבי אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ! איך יכול אדם לומר שהוא לומד בשביל נפשו שלו, כשהעולם עצמו עומד על מה שהוא עושה?
התלמוד עונה בעדינות שאדם מתחיל ללמוד לשם עצמו. אבל הקושיה היא העיקר. האיש הנשען על המזוזה חושב שהזין את נפשו. הוא החזיק את השמים. האות ה"א של ריש לקיש פירושה שכל דף תורה שנלמד, כל מצווה שנשמרה, הם תשובה, מחודשת, מאוחרת, בחדר קטן, לשאלה ששאל העולם במדבר. והארץ, אי שם, שקטה מעט יותר בזכותה.
הערות
- בעבודה זרה ג ע"א מבקשות האומות עדים; אלוהים אומר ששמים וארץ יעידו; האומות טוענות שלשמים ולארץ יש עניין בפסק הדין, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג:כה); והתלמוד מביא את התנאי של ריש לקיש ואת שני הרגעים של חזקיה כהוכחה שאכן יש להם.
- חזקיה היה בנו של רבי חייא, אספן המסורות הגדול שבא מבבל ליהודה בימי רבי יהודה הנשיא; הוא חי בטבריה והיה בן דורו המבוגר של רבי יוחנן. ריש לקיש, רבי שמעון בן לקיש, היה גיסו של רבי יוחנן, בן זוגו ללימוד ובר הפלוגתא העיקש ביותר שלו, אדם שלפי התלמוד היה גלדיאטור או שודד לפני שרבי יוחנן משך אותו אל בית המדרש. אמרותיו נוטות להיות חדות ומבניות, וזו אחת מהן: אות אחת, הנקראת כציר שהעולם סובב עליו.
- פרקי אבות א:ב; בראשית רבה א:א. את הפסוק מירמיהו קראו רבי אלעזר (פסחים סח ע"ב) ורבי אליעזר (נדרים לב ע"א) כפשוטו ממש: בלי תורה, אין שמים וארץ.
- רש"י על בראשית א:לא מביא את שתי הקריאות של ריש לקיש: הה"א פירושה שאלוהים התנה את הבריאה בכך שישראל יקבלו את חמשת חומשי התורה; או שכל מה שנברא בששת הימים "תלוי ועומד עד יום השישי, הוא ו' בסיוון המוכן למתן תורה". כך או כך, דקדוק סיפור הבריאה נקרא כהבטחה על עתידו. כך חושבת האגדתא: היא רואה בחריגות הקטנות ביותר שבתורה דלתות, ונכנסת דרכן אל השאלות הגדולות ביותר.
- מהר"ל, תפארת ישראל, פרק לב, אותו פרק שצוטט במסה הקודמת. האיום על ישראל והאיום על הבריאה הם, בעיניו, אותו איום עצמו הנראה משני צדדים.