בן אחותו של טיטוס

תָּא חֲזִי מָה בֵּין פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם

בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. (גיטין נז ע"א)

---

אדם שוקל לשנות את חייו, והוא עושה מה שאנשים עושים. הוא שואל מסביב. הוא רוצה דעה מבחוץ, ממי שאין לו סיבה להחניף לו ושום דבר לא נשאר לו להרוויח.

יש סיבה לכך שהיה צריך ללכת כל כך רחוק בשביל דעה. הוא היה בן למשפחת הקיסר. כל רומאי שהיה שואל היה אומר לו מה שרומאי אמור לומר. וכל יהודי שהיה שואל היה מדבר עם בן אחותו של הקיסר, והיה יודע זאת. הוא היה צריך עד שאין לו מה להרוויח ממנו ואין לו סיבה לפחד ממנו. המתים היו האנשים היחידים שנשארו.

האיש הוא אציל רומאי. האנשים שהוא שואל מתים. ומה שעושה את הסיפור ראוי לקריאה אינו מוזרות השיטה. זה ששלושתם נותנים לו את אותה עובדה ושלוש עצות שונות.

הסיפור

התלמוד סיים זה עתה לספר איך החריב טיטוס את המקדש, ומה עלה בגורלו אחר כך. ואז הוא פונה, בשורה אחת, אל משפחתו:

אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אֲחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה. בָּעֵי לְאִיגַּיּוֹרֵי

אונקלוס בר קלוניקוס היה בן אחותו של טיטוס. רצה להתגייר.

הוא היה בן אחותו של האיש ששרף את המקדש. ולפני שהתגייר, הלך והעלה את המתים, ושאל אותם לעצתם.

תחילה העלה את טיטוס. מי חשוב באותו עולם? ישראל, אמר טיטוס. האם להידבק בהם?

מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין, וְלָא מָצֵית לְקַיּוֹמִינְהוּ. זִיל אִיגָּרִי בְּהוּ בְּהָהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא

דבריהם מרובים, ואין אתה יכול לקיימם. לך והתגרה בהם בעולם ההוא, ותהיה לראש.

כל המיצר לישראל נעשה ראש, אמר טיטוס, והביא לכך פסוק. אז שאל אותו אונקלוס מה דינו שלו. בכל יום, ענה טיטוס, אוספים את האפר שלי ודנים אותי ושורפים אותי ומפזרים אותי על פני שִׁבְעַת הַיַּמִּים.¹

אחר כך העלה את בלעם, ושאל את אותן שתי שאלות. מי חשוב באותו עולם? ישראל. האם להידבק בהם?

לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם כׇּל הַיָּמִים

(גיטין נז ע"א)

ומה דינו? בלעם אמר לו, והדין לא היה רך.

הוא העלה שלישי. התלמוד, בסוף הקטע, מכניס אותו תחת כותרת משלו: אחד מפושעי ישראל, כלומר אחד מבני ישראל עצמם שפרק מעליו את העול.² אונקלוס שאל את אותן שתי שאלות. מי חשוב באותו עולם? ישראל. האם להידבק בהם?

טוֹבָתָם דְּרוֹשׁ, רָעָתָם לֹא תִּדְרוֹשׁ, כׇּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּאִילּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ

(גיטין נז ע"א)

אונקלוס שאל גם אותו מה דינו. הוא ענה. עונשו היה הקשה מבין השלושה, והוא נתן את הטעם: כל המלעיג על דברי חכמים נידון כך.

ואז התלמוד עוצר את הסיפור ואומר משפט אחד לקורא. בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם.

אונקלוס התגייר.³

הלקחים

שלושה אנשים, שתי שאלות לכל אחד, והתשובות אינן מסתדרות כפי שהקורא מצפה. יש כאן כמה דברים שכדאי להאט בשבילם. למה התלמוד גורם לו לשאול את אותן שתי שאלות בכל פעם? למה שלושת האויבים מסכימים על התשובה הראשונה? ולמה מי שנידון בחומרה הגדולה ביותר מדבר על ישראל בחום הגדול ביותר?

1. הוא שאל פעמיים, ושתי השאלות אינן אותה שאלה

הביטו במה שהוא שואל, ובאיזה סדר. אונקלוס אף פעם אינו שואל איש אם התורה אמת. הוא שואל מי חשוב בעולם הבא, ואחר כך שואל אם עליו להצטרף אליהם.

הראשונה היא שאלה על עובדות. השנייה היא שאלה על מה לעשות.

טיטוס אומר ישראל. בלעם אומר ישראל. המורד היהודי אומר ישראל. אף אחד מהשלושה אינו מהסס, ולאף אחד מהם אין סיבה להיות נדיב. טיטוס החריב את המקדש. בלעם נשכר לקלל. השלישי הוא מי שהתלמוד מעמיד מחוץ למחנה. בשאלת העובדה, אויבי ישראל פה אחד.

ואז שואל אונקלוס את השאלה השנייה, וההסכמה מתפרקת מיד. אל תצטרף, אומר טיטוס. לעולם אל תדרוש את שלומם, אומר בלעם. דרוש את טובתם, אומר השלישי.

התלמוד הפריד כאן בין שני דברים שאנשים נוטים לערבב. אדם יכול לראות בבירור מה שווה להחזיק בו, ועדיין לקבל עצה, ממי שראה זאת בבירור לא פחות ממנו, להתרחק ממנו. הידיעה אינה החלק הקשה. אף אחד בסיפור הזה אינו מבולבל לגבי העובדות.

שימו לב גם שאונקלוס אף פעם אינו הופך את הסדר. הוא שואל קודם מה נכון, ורק אחר כך מה לעשות. הוא אינו מחפש רשות ואחריה סיבה שתתאים לה. הוא מברר את העובדה, ורק אחר כך שואל מה העובדה דורשת ממנו. לכן שלוש התשובות לשאלה השנייה אינן יכולות לערער אותו. תהיה העצה אשר תהיה, ישראל הם עדיין מה ששלושתם אמרו שהם.

2. כל אחד מהם החזיר לו את חייו שלו

עכשיו קראו שוב את שלוש העצות, ושימו לב שכל אחד ענה בתולדות חייו שלו.

טיטוס, שנלחם בישראל ועלה בזכות זה לראש האימפריה, אומר לאונקלוס: התגרה בהם, ותהיה לראש. זה אינו ניתוח. זה אדם שמתאר את הקריירה שלו וקורא לה תוכנית.

בלעם נשכר לקלל את ישראל ולא יכול, ובילה את שארית חייו בחיפוש אחר דרך אחרת להזיק להם. הוא אומר לאונקלוס: לעולם אל תדרוש את שלומם וטובתם, כל הימים. גם כאן, אלה חייו שלו, המוגשים כעצה.

והשלישי, שבא מבפנים ופרק את העול, אומר לאונקלוס לדרוש את טובתם ולעולם לא את רעתם. גם הוא מדבר מתוך מה שהוא מכיר. הוא היחיד מהשלושה שהיה פעם אחד מהם.

טיטוס מוסיף עוד דבר אחד, וזו האזהרה הכנה היחידה בקטע. דבריהם מרובים, ואין אתה יכול לקיימם. הוא אינו טועה לגבי הקושי. זה אריסטוקרט רומאי שאומר לאריסטוקרט רומאי אחר שהדבר שהוא שוקל דורש עבודה רבה מאוד.

אונקלוס שמע זאת, מפי דודו שלו, מן הצד השני של המוות, והלך קדימה בכל זאת.

כדאי לומר מה פירוש ללכת קדימה. הוא לא בחר בין שתי דתות על הנייר. הוא ויתר על משפחה, על מעמד ועל עיר, וקיבל על עצמו דרך חיים שדודו שלו, שהכיר אותו, אמר לו זה עתה שייכשל בה. הוא עושה זאת בלי ויכוח. הקטע אינו מביא אף מילה אחת של תשובה ממנו לאף אחד מהשלושה. הוא שואל, הוא מקשיב, ואז הוא פועל.

3. מי שעזב עדיין לא יכול היה לומר הזיקו להם

התלמוד אינו משאיר לנו להסיק את ההשוואה. הוא אומר אותה בקול: בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם.

המילה שהקטע משתמש בה אינה המילה הרגילה לחוטא. שורשה פירושו למרוד, להפר אמונים בהסכם. משתמשים בה למדינה המורדת במלך. האדם שהיא מתארת אינו זר שלא השתייך מעולם. הוא אחד מבני הבית שיצא ממנו.

והוא זה שאומר לרומאי לדרוש את טובתם של ישראל. לא טיטוס, שהוא רומא. לא בלעם, שהוא הנביא שהעמידו אומות העולם. האיש שעזב.

משהו בו לא עזב יחד איתו. הקטע מתאר אותו כנתון בדין, והקטע אומר בפשטות על מה. אף אחד אינו מגן על מעמדו. אבל כשרומאי שואל אותו אם כדאי להצטרף לישראל, הוא אינו מהסס, ותשובתו היא החמה מבין השלוש, חמה עד כדי כך שהוא פונה בשבילה אל הדימוי הרך ביותר שבכתובים. כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

זו ההשוואה של התלמוד, והיא חותכת לכיוון לא נוח. נביא של אומות העולם במיטבו עדיין מייעץ להתרחק. אחד מבני ישראל עצמם בשפל שלו עדיין מייעץ לאהוב. השייכות משאירה באדם משהו שהעזיבה אינה מסירה.

אינני חושב שהקטע אומר זאת כדי לנחם מישהו. הוא אינו אומר לאדם שעזב שהכול בסדר איתו. האיש בסיפור נתון בדין, והקטע אומר זאת בפשטות. הוא אומר לקורא משהו על כוחו של החינוך. מה שאדם גדל בתוכו ממשיך לפעול בו בעומק שהוא לא בחר בו ושאינו יכול להתפטר ממנו. כשנשאל שאלה בחטף, בלי זמן לסדר את עצמו, הוא ענה מתוך השכבה הזאת.

אחרית דבר

אונקלוס שאל שלושה אנשים, וקיבל עובדה אחת ושלושה פסקי דין, והעידוד היחיד בכל המפגש הזה עם המתים בא ממי שנתון בדין הכבד ביותר. על היסוד הזה הלך והתגייר.

כדאי לשים לב למה שלא קיבל. לא אות, לא חזיון, לא מורה שישב איתו ושכנע אותו. הוא קיבל שלוש שיחות, אזהרה מדויקת אחת על כמה קשה זה יהיה, ומשפט חם אחד. זה היה הכול.

המסורת זוכרת מה עשה אחר כך. היא מייחסת לו את התרגום הארמי של התורה, שכתב מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, ושנדפס בשולי חומשים יהודיים עד היום.⁴

הוא השתמש בארמית כדי לשאול את המתים. הוא בילה את שארית חייו בשימוש בה כדי למסור את התורה לחיים.

מה עשתה האימפריה בכל זה הוא החצי השני של הסיפור.⁵

---

הערות

1. גיטין נו ע"ב. התלמוד מספר את סופו של טיטוס עצמו ממש לפני כן, ושאלת אונקלוס על דינו היא השורה האחרונה בו. טיטוס אמר בחייו ששרף את המקדש ולא קרה לו דבר; הקטע משיב על כך בהרחבה.
2. התלמוד נוקב בשמה של הדמות השלישית הזאת, וכתבי היד והדפוסים של התלמוד חלוקים לגביה, ויש שהשמיטו אותה לגמרי. המסה הזאת משתמשת במקום זאת במונח שהקטע עצמו בוחר בו כשהוא מסכם את שלושתם בשורת הסיום, וזה גם התיאור המדויק ביותר של מה שהוא בסיפור: אחד מבני ישראל עצמם שפרק מעליו את העול.
3. גיטין נז ע"א. שתי השאלות נשאלות באותן מילים לכל אחד מהשלושה, וכך הקטע מאפשר את ההשוואה שלו. הדינים ששלושתם מספרים מפורשים כל אחד בטקסט, וכל אחד שונה; הטעם ניתן רק לשלישי.
4. מגילה ג ע"א: "תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע." אותו מקום אומר שתרגום של נביאים בא מיונתן בן עוזיאל. היסטוריונים חלוקים בשאלה איך נקשר השם לטקסט שבידינו. טענת המסורת היא על המסירה: אונקלוס לא המציא אותו, הוא כתב את מה שלמד.
5. עבודה זרה יא ע"א, המסופר בחלק ב. שם מנסה האימפריה שלוש פעמים לאסור אותו, והמסה עוקבת אחר מה שקרה לחיילים.