בית המדרש והארון

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם

(איכה א:א)

---

המסה הראשונה, המשתה והאש, ליוותה את הסיפור עד נקודת האל-חזור: אורח שגורש ממשתה, חדר של חכמים שלא אמרו דבר, מלשין, עגל בעל מום, ורב שלא ידע להכיר בשעת החירום. כך מאבדים מנהיגים עולם.

המסה הזאת מתחילה בעיר נצורה ואבודה כבר, ושואלת את השאלה הקשה יותר: מה עושה מנהיג אז? התלמוד משיב בארון מתים, בנעל ובעיירה קטנה.

הסיפור

בירושלים הנצורה היו שלושה עשירים גדולים שקיבלו על עצמם יחד לזון את העיר עשרים ואחת שנה. אבל העיר הייתה בידי הבריונים, הקנאים החמושים שלא רצו לשמוע על שלום. אמרו החכמים: נצא ונעשה שלום עם רומא. אסרו עליהם הבריונים. אמרו הבריונים: נצא ונילחם. אמרו החכמים: אין הדבר יעלה בידנו. עמדו הבריונים ושרפו את האוצרות, ובא הרעב.

לרעב יש פנים. מרתא בת בייתוס הייתה העשירה שבנשות ירושלים. שלחה את שליחה להביא סולת: נמכרה. קמח לבן: נמכר. קמח כהה: נמכר. שעורים: נמכרו. יצאה בעצמה לחפש אוכל; נדבק גלל ברגלה, והאישה המעונגת מתה מגועל. כשמתה השליכה את זהבה ואת כספה לרחוב: "מה יועיל לי כל זה?"¹

כאן נכנס רבן יוחנן בן זכאי. הוא ראש החכמים, גדול מורי הדור, והוא זקן מאוד.² בן אחותו היה אבא סקרא, ראש הבריונים. שלח רבן יוחנן וקרא לו בסתר: "עד מתי אתם הורגים את כולם ברעב?" אבא סקרא: "מה אעשה? אם אומר להם דבר, יהרגו אותי." רבן יוחנן: "אם כך, מצא לי דרך לצאת מן העיר. אולי תהיה הצלה קטנה."

תוכניתו של האחיין לרבן יוחנן: העמד פני חולה, ויבואו לבקר אותך; אחר כך יצא הקול שמתּ, ותלמידיך יישאו אותך אל מחוץ לעיר. רק תלמידיך, כדי שלא ירגיש איש שמשקלך כמשקל אדם חי.

וכך נעשה. רבי אליעזר נשא צד אחד של הארון ורבי יהושע את הצד האחר, שני תלמידיו הגדולים, מנהיגי הדור הבא. בשער ביקשו השומרים לדקור את הארון ברומח. אבא סקרא: "יאמרו הרומאים: דקרו את רבם שלהם." פתחו את השער, והוא בחוץ.

וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל

(ישעיהו י:לד)

בא אל המחנה הרומי ובירך את אספסיאנוס, המצביא שעמד על המצור: "שלום עליך, המלך! שלום עליך, המלך!" אספסיאנוס: "חייב אתה מיתה פעמיים. אינני מלך, ואתה קורא לי מלך. ואם מלך אני, מדוע לא באת אליי עד עכשיו?" רבן יוחנן: "מלך אתה, שאין ירושלים נופלת אלא ביד מלך, שנאמר והלבנון באדיר יפול.³ ולא באתי, מפני שהבריונים לא הניחו לנו."

עודם מדברים והגיע שליח מרומא: "קום. מת הקיסר, ונכבדי רומא בחרו בך."

ואז המעמד המוזר ביותר בתלמוד. אספסיאנוס היה נעול נעל אחת. ביקש לנעול את השנייה; רגלו צבתה ולא נכנסה. ביקש לחלוץ את הראשונה; לא ירדה. "מה זה?" רבן יוחנן: "אל תצטער. שמועה טובה שמעת, וכתוב שמועה טובה תדשן עצם." "והתרופה?" "יעבור לפניך אדם שאין דעתך נוחה הימנו, שכתוב ורוח נכאה תיבש גרם."⁴ עשו כך, והנעל עלתה.

אספסיאנוס: "הואיל וחכם אתה כל כך, מדוע לא באת עד עכשיו?" "כבר אמרתי לך: הבריונים." ואחר: "אני הולך מכאן; אחר יגמור כאן. אבל בקש ממני דבר, ואתן."

אמר רבן יוחנן בן זכאי: "תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק." יבנה, עיירה קטנה סמוך לחוף שכבר ישב בה חוג של חכמים. בית רבן גמליאל, משפחתו של הלל, ראשות הציבור המוכרת, שהמסורת מייחסת אותה לזרע דוד המלך. ורבי צדוק, שישב בתעניות ארבעים שנה על ירושלים, עד שנזקק גופו להיבנות מחדש לגימה אחר לגימה.

ואז עושה התלמוד את הדבר ששום תועמלן לא היה עושה. הוא רושם ביקורת מדורות מאוחרים: רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא, קרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מד:כה): היה לו לומר, הנח להם לירושלים הפעם! והוא רושם גם את חשבונו של רבן יוחנן: שמא יסרב אספסיאנוס לבקשה גדולה כל כך, ואז אפילו מעט לא יינצל.

אחרי האש. עוד שני מעמדות, ממקומות אחרים בתלמוד. זמן מה אחר כך יצא רבן יוחנן מירושלים, רבי יהושע אחריו, מביט במקדש החרב. "אוי לנו", אמר רבי יהושע, "המקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל חרב!" רבו: "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה: גמילות חסדים. שנאמר חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו:ו; אבות דרבי נתן ד).

דור אחר כך עלו גדולי יבנה לירושלים וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. הם בכו. רבי עקיבא צחק. "מפני מה אתה מצחק?" "מפני מה אתם בוכים?" "מקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, עכשיו שועלים הלכו בו — ולא נבכה?" עקיבא: "לכך אני מצחק. נבואת החורבן ונבואת הנחמה תלויות זו בזו. עד שלא נתקיימה הראשונה, הייתי מתיירא שלא תתקיים השנייה. עכשיו שנתקיימה הראשונה, השנייה ודאית." ואמרו לו: "עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו." (מכות כד ע"ב)

אין כאן מיתוס. יוספוס מאשר שהסיעות שרפו את תבואת העיר ושהרעב היה נורא, ושהשליח הקוטע את דברי אספסיאנוס בבשורת מינויו מתאים למאורעות מתוארכים.⁵ ההיסטוריה אומרת לנו מה קרה. התלמוד אומר לנו מה פירושו.

הלקחים

כמה דברים בסיפור הזה אינם מסתדרים. ראש הבריונים אינו שולט בכנופייתו שלו. לשם מה לספר לנו את זה? מדוע ארון מתים, מכל דרכי היציאה? מדוע, בלב חורבן ירושלים, מעמד מבדח על מצביא ונעלו? מדוע האיש שמציעים לו כל שירצה מבקש עיירה קטנה, ומדוע שומר התלמוד, לעד, את הקול האומר שטעה? נדמה לי שהתשובות עושות טענה אחת על מה שעושה מנהיג כשהעולם כבר אבוד.

1. קבל את האבחנה, ואחר כך השתמש במנוף שיש לך

הבריונים באים תחילה, מפני שההיגיון שלהם לא היה טירוף. האוצרות לא היו רק אוכל; הם היו הטיעון של מפלגת השלום. כל עוד יכולה העיר לאכול עשרים ואחת שנה, יכלו החכמים לייעץ סבלנות. שרוף את האוכל, ושרפת את האפשרות שלא להילחם. הבריונים ביקשו לכפות את יד שמים.

זה הקו שכל תנועה חייבת ללמוד לראות: היום שבו האויב חדל להיות רומא ונעשה בני עמך שאינם רוצים להילחם. הקיצוני מתחיל בהגנה על העיר, ומסיים בכך שהוא רואה בהישרדותה מכשול לטהרתו. התלמוד אינו גוזר דין על הבריונים. הוא מספר, ומניח לרעב לדבר.

על הרקע הזה, מנהיגותו של רבן יוחנן אינה מתחילה במעשה אלא בהכרה: ירושלים אבודה. לא "אולי תאבד", אלא אבודה. כל מה שהוא עושה מכאן ואילך נובע מקבלת אמת ששנא. שם מתחילה מנהיגות: לא בחזון, אלא באומץ לקבל את המציאות.

אחר כך אין הוא מפרסם מנשר ואינו פונה אל ההמון. הוא משתמש בערוץ האחד שעוד פתוח לפניו: דיבור בסתר עם האיש האחד מן הצד השני שעוד ייענה לו, בן אחותו. מלחמת אחים אינה עוברת בין "אנחנו" ל"הם". היא עוברת באמצע המשפחות. בשעת התמוטטות, רוב המנהיגים מושיטים יד אל המנוף שהיו רוצים שיהיה להם. רבן יוחנן מושיט יד אל זה שיש לו.

והוא אומר את המשפט האמיתי ביותר בסוגיה: אולי תהיה הצלה קטנה. אולי. קטנה. האיש העומד להציל את היהדות אינו יודע שהוא מציל אותה. הוא חכם זקן מאוד הקונה סיכוי בסכנה אישית גדולה, והוא זז בכל זאת. כך נראית אמונה מבפנים: לא ודאות על התוצאה, אלא נכונות לפעול בלעדיה.

2. המנהיג הוא מי שחופשי לפעול

מי מן השניים לכוד יותר, הדוד או האחיין? רבן יוחנן כלוא בעיר אבל חופשי בתוכה: הוא יכול לחשוב, להחליט, לבקש עזרה, והוא יוצא. אבא סקרא מפקד על אנשים חמושים, ואינו יכול לומר בקול משפט אמת אחד בלי להיהרג.

זה דיוקנו של מנהיג שתנועתו בלעה אותו: ממונה על הכול חוץ מן הדבר האחד שחשוב. הוא אינו מפלצת. הוא מסדר את הבריחה, ובדיבור מעביר את הארון על פני השומרים. מה שאבד לו הוא הכוח להשתמש בהגינותו בפומבי. הדוד יוצא בארון מתים. האחיין אינו יוצא לעולם.

3. כדי לעבור בפתח, התכווץ

מדוע ארון מתים? מפני שהארון הוא עיקרה של הסוגיה כולה. כדי לעבור דרך חורבן, יש להכיר במוות. יהדות המקדש, על כוהניה, מזבחה ועלייתה לרגל, נאלצה לצאת בשער כשהיא מוכרזת מתה, כדי לחיות בצד השני. ומי נושא אותה? התלמידים. המסורת יוצאת מן העיר הבוערת על כתפי הדור הבא.

גם פרט המשקל חשוב: מה שנראה מת חי, ורק התלמידים יודעים. וגם השער: הוא יוצא בדלת שאויביו פותחים. הישרדות אינה נקייה לעולם.

מדוע הנעל? מפני שבלעדיה הסיפור אינו עובד. הברכה כמלך יכלה להיות מזל או חנופה. השליח מוכיח את הנבואה, ועכשיו הרב מרשים. אבל הנעל עושה אותו מועיל. הוא מאבחן, רושם תרופה, והתרופה פועלת בו במקום.

נביא מרשים אותך. אדם הפותר בעיה בגופך שלך עושה אותך תלוי בו. רק אז אומר אספסיאנוס "הואיל וחכם אתה כל כך", ורק אז הוא מציע למלא בקשה.

והתרופה היא הסוגיה כולה בזעיר אנפין. שמחה מנפחת; העצב הוא שמכניס את הרגל לנעל. כדי לעבור בפתח צר, יש להתכווץ. רבן יוחנן עומד לבקש עיירה קטנה במקום ירושלים. הוא מלמד את אספסיאנוס, ברגלו של המצביא עצמו, את הדין שהוא עומד להחיל על עצמו.

ואז הבקשה עצמה. לא בניין, לא אוצר, אפילו לא עיר. בית מדרש, שושלת הנהגה כשרה, ורופאים לאדם שבור. מקום שההוראה תוכל להימשך בו, סמכות שאפשר להכיר בה, וטיפול במי שנתן הכול והפסיד. הוא לא הציל את המוסד. הוא הציל את הזרע.

מיבנה נעשתה היהדות דבר ששום עם עתיק אחר לא הצליח להיעשות: מיטלטלת. טקסט, מורה, תלמיד, מולדת שאפשר לשאת. אימפריות מגינות על עצמן בצבאות. תרבויות מגינות על עצמן בבתי מדרש.

ואז מסרב התלמוד לניצחון. הוא שומר את הקול האומר "היה לו לבקש את ירושלים", לצד הגנתו שלו: שמא היו מסרבים לי בכול. הוא אינו מכריע ביניהם. הוא יכול היה למחוק את המבקר ולהשאיר לנו גיבור מושלם. במקום זה שמר אותו. מסורת אינה זקוקה למנהיגים בלא פגם. היא זקוקה לכך שהמחלוקת תישאר חיה.⁶

4. תן לאנשים מה לעשות בבוקר שאחרי

הצלת בית המדרש היא חצי מן המנהיגות. החצי השני הוא לומר לאנשים כיצד לחיות עם האובדן.

רבן יוחנן עושה זאת במשפט אחד לתלמיד בוכה: יש לנו כפרה אחרת, גמילות חסדים. הוא אינו אומר "אל תבכה". צערו של רבי יהושע אמיתי, ורבו מכבד אותו. אבל הוא עומד על כך שיש דרך קדימה, והוא נוטע אותה בפסוק שנאמר מאות שנים לפני החורבן, כך שהחסד אינו תחליף למזבח אלא הדבר שאלוהים העדיף מאז ומעולם.

חורבן המקדש לא סגר את הדרך אל אלוהים. הוא הפנה אותה, דרך האדם האחר. וכך נסגר המעגל: עיר שחרבה בשנאת חינם נבנית באהבת חינם, חסד שאינו מבקש דבר בתמורה.

רבי עקיבא חותם את השיעור בצחוק. הוא רואה בדיוק את מה שרואים האחרים, שועל בבית קודשי הקודשים. הוא אינו מכחיש, ואינו אופטימיסט. כפי שלימד הרב זקס, אופטימיות היא האמונה שהדברים ישתפרו; תקווה היא האמונה שיחד נוכל לעשות אותם טובים יותר. עקיבא הוא איש של תקווה.

הוא קורא את החורבה לא כהיפוכה של ההבטחה אלא כערובתה: נבואות מתקיימות; הנה אחת; השנייה תבוא. צחוקו אינו רגש. הוא הכרעה ולימוד. והחכמים אינם אומרים "איזו מחשבה יפה". הם אומרים, פעמיים, ניחמתנו, כדרך שמודים למורה שלימד אותך לא מה להרגיש אלא כיצד לראות.

אחרית דבר

זו בצד זו, שתי המסות עושות טענה אחת. עיר נפלה מפני שאנשים בעלי סמכות שמרו על מעמדם, על נקיפות לבם ועל טהרתם, ואיש מהם לא היה מוכן לשאת הכרעה. עולם שרד מפני שחכם זקן מאוד קיבל את האבחנה הגרועה מכולן, נתן שיישאו אותו החוצה כמת, עשה עצמו מועיל לאויבו, ביקש בית מדרש, ואחר כך לימד עם אבל מה לעשות בבוקר שלמחרת.

כולנו נמצאים, לפעמים, באותו משתה. לכולנו מציעים, לפעמים, את הבקשה האחת. השאלה שהתלמוד משאיר בידינו אינה על רבן יוחנן בן זכאי. היא עלינו: מהי היבנה שלך, הדבר הקטן ביותר שמכיל את כל השאר, הדבר שאדם יכול לשאת?

"עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו."

---

הערות

1. גיטין נו ע"א. שלושת העשירים היו נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת; הם קיבלו עליהם לספק תבואה, יין, שמן, מלח ועצים. מרתא בת בייתוס הייתה ממשפחת הכהונה של בייתוס. רבן יוחנן בן זכאי קרא עליה את הפסוק מן הקללות: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ…" (דברים כח:נו). הזהב, אומר התלמוד, אינו ערך; הוא הבטחה שאנשים אחרים יכבדו. המצור לא הוריד את מחיר הזהב. הוא הסיר את העולם שנתן לזהב משמעות.
2. התלמוד אינו נוקב בגילו; המסורת נוקבת. הוא חי, היא אומרת, מאה ועשרים שנה: ארבעים במסחר, ארבעים כתלמיד, ארבעים כמורה (ראש השנה לא ע"ב). בשנת 70 הוא כבר מנהיג את הדור, והמסורת מוסרת שמת כעשור אחרי החורבן, כך שהוא קרוב למאה ועשר. ההיסטוריונים רואים במספר סמל. על העיקר הכול מסכימים: האיש העומד להציל את היהדות עושה זאת בסוף ימיו, בגיל שבו רוב בני האדם כבר סיימו.
3. "הלבנון", בקריאת חכמים, הוא המקדש; "אדיר" הוא מלך.
4. משלי טו:ל ויז:כב.
5. יוספוס, כהן, מפקד מורדים בגליל, שבוי רומי משנת 67, ראה את המצור וכתב אותו. הוא אף מספר על עצמו את הסיפור שהתלמוד מספר על רבן יוחנן: כשנשבה, ניבא לאספסיאנוס שיהיה קיסר, וניצל. נירון מת בשנת 68. בשנה אחת עלו ונפלו גלבה, אותו וויטליוס. בקיץ 69 הכריזו לגיונות המזרח על מצביאם קיסר; הוא יצא מיהודה לרומא והשאיר את בנו טיטוס לסיים. המקדש נשרף באוגוסט של שנת 70. הבית השרוף שברובע היהודי שומר עד היום את פיח אותו הקיץ, ובשער טיטוס ברומא המנורה עודנה נישאת והולכת.
6. ואז ערכה ההיסטוריה את הניסוי. שני דורות אחר כך, רבי עקיבא, אותו חכם עצמו שיש אומרים כי ביקר את הזהירות, תמך במרד בר כוכבא וכמעט הכריז עליו משיח. הדבר הסתיים באסון גדול מן הראשון: ביתר, מאות אלפי הרוגים, עקיבא עצמו הוצא להורג. "בקש את ירושלים" נוסה בחיים עצמם, ונכשל. יבנה היא שנשארה עומדת.