שני צרורות הדס

אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה

(שבת לג ע"ב)

---

אב ובנו מתחבאים במערה שתים עשרה שנה. הם יוצאים, ומה שנעשה מהם מצית אש בכל דבר שהם מביטים בו. הם נשלחים בחזרה פנימה. כשהם יוצאים בפעם השנייה, האב השתנה והבן לא.

זה הסיפור שהתלמוד מספר על רבי שמעון בר יוחאי ועל רבי אלעזר בנו. זה אחד הקטעים המפורסמים ביותר בתלמוד כולו, ובדרך כלל מספרים אותו כסיפור על אדם גדול אחד. אבל אין זה כך. כמעט כל תפנית בו קורית פעמיים, פעם לכל אחד מהם, והמרחק שנפתח בין האב לבן הוא העיקר.

הסיפור

שלושה חכמים ישבו יחד: רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי. איש בשם יהודה בן גרים ישב איתם. פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהם של הרומאים. תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. רבי שמעון ענה:

כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן

(שבת לג ע"ב)

שווקים, להושיב בהם זונות. מרחצאות, לעדן בהם את עצמם. גשרים, ליטול מהם מכס. יהודה בן גרים סיפר את השיחה הלאה, והיא הגיעה אל השלטון. גזרו הרומאים: יהודה, ששיבח, יתעלה. יוסי, ששתק, יגלה לציפורי. שמעון, שגינה, ייהרג.¹

הלך הוא ובנו, והתחבאו בבית המדרש. בכל יום הביאה להם אשתו לחם וכד מים. כשהחמירה הגזירה אמר לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה והיא תגלה אותנו. הלכו והתחבאו במערה.

נעשה נס. נברא להם עץ חרוב ומעיין מים. הם פשטו את בגדיהם וישבו עד צווארם בחול. כל היום למדו. בשעת התפילה לבשו את בגדיהם, התכסו והתפללו, ואחר כך פשטו אותם שוב, כדי שלא יבלו.

אִיתִּיבוּ תְּרֵיסַר שְׁנֵי בִּמְעָרְתָּא

ישבו שתים עשרה שנה במערה.

בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו?

הם יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו בו את עיניהם נשרף מיד. יצאה בת קול ואמרה להם:

לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם?! חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

(שבת לג ע"ב)

חזרו וישבו עוד שנים עשר חודש. אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש.² יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם.

הם יצאו. ועכשיו, לראשונה בסיפור, השניים אינם שווים:

כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מַסֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן

כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא.

אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.

ואז היה ערב שבת, סמוך לחשכה. הם ראו זקן אחד אוחז שני צרורות של הדס ורץ בין השמשות. אמרו לו: למה לך אלה? אמר: לכבוד שבת. אמרו: ולא די לך באחד? אמר: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (שתי הלשונות שבהן נאמרה מצוות השבת בעשרת הדיברות).

אמר לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל. ונתיישבה דעתם.³

הלקחים

הדבר המוזר בסיפור הזה אינו המערה. הוא הדרך החוצה ממנה. שלושה דברים בו קשה לעבור עליהם. למה שתים עשרה שנה של תורה ורק תורה ישאירו אדם פחות מתאים לעולם מאשר היה כשנכנס? למה האב חוזר מרופא והבן לא? ולמה מה שמיישב את דעתם לבסוף אינו טיעון, ואינו בת קול, אלא זקן אחד שרץ עם ענף אחד יותר מדי?

1. מה נתנה המערה ומה לקחה

המערה אינה עונש. היא הצלה, והיא בית ספר. החרוב והמעיין הם נס, ולכן אנחנו אמורים להבין שהשמים רצו שיחיו. שתים עשרה שנות לימוד, בלי שום דבר אחר ביום, הן מתנה שכמעט איש אינו זוכה בה.

אבל הביטו במה שהחול עושה. הם קבורים בו עד הצוואר. הם פושטים את בגדיהם כדי שהבגדים יחזיקו מעמד. אלה אנשים שהזיזו את גופם מן הדרך כדי לפנות מקום ללימוד. שום דבר במערה אינו דורש מהם דבר מלבד לימוד. לא יבול, לא חוב, לא שכן, לא ילד חולה.

וכך, כשהם יוצאים, הם פוגשים אדם מאחורי מחרשה, ורואים אותו נכון ושופטים אותו שלא כדין. הוא בוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. כך נראה חורש מתוך מערה. מה שאינם יכולים לראות הוא שהאיש בשדה מאכיל מישהו. ייתכן שהוא מאכיל אותם.

התלמוד אינו אומר שתורתם הייתה גדולה מדי. הוא אומר שעיניהם לימדו לחפש דבר אחד בלבד. שתים עשרה שנות לימוד טהור נתנו להם אמת מידה, ואמת המידה הייתה נכונה, ועכשיו הם החילו אותה על עולם שמעולם לא נועד להימדד בה לבדה. מידה שמרשיעה כל אדם רגיל שחי אי פעם אינה מידה. היא חומה.

ושימו לב מה השריפה באמת. הם לא התווכחו עם החורש. הם לא לימדו אותו. הם הביטו בו, והוא איננו. זה בדיוק ההפך ממה שמורה עושה.

2. האב מרפא, הבן שורף

השהות השנייה אינה עוד בית ספר. התלמוד מלמד אותנו איך לקרוא אותה כשהוא נותן את אורכה: שנים עשר חודש, כמו משפט רשעים בגיהנום. משהו נשרף מתוכם, ולא הוכנס לתוכם.

וזה הצליח אצל אחד מהם.

כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא. קראו את המשפט הזה לאט, כי הוא מתאר הליכה. הבן הולך לפנים. עיניו נופלות על דבר, והדבר נהרס. האב בא מאחוריו ומתקן. זה קורה יותר מפעם אחת.

האב חזר מסוגל לתקן. הבן לא. שנים עשר חודש עשו לאחד מה שלא עשו לשני, והתלמוד אינו מציע שום הסבר. הוא פשוט נותן לנו לראות אדם הולך מאחורי ילדו שלו ומבטל בשקט את הנזק.

ואז האב מדבר, ומה שהוא אומר נקרא בדרכים רבות: בני, די לעולם אני ואתה. יהיה מה שיהיה עוד בשורה הזאת, שימו לב לדקדוק שלה. הוא אינו נוזף בנער. הוא אינו אומר לו להפסיק להביט. הוא אינו מבדיל את עצמו ממנו ואומר: אני למדתי את זה ואתה לא. הוא אומר אני ואתה. הוא מעמיד את שניהם בצד אחד, יחד, ברגע שבו הם הכי פחות דומים.

זה משפט של אב. הוא בילה זה עתה את כל ההליכה בתיקון הנזק של בנו, ועל זה הוא עונה בכך שהוא קורא להם זוג.

3. הזקן עם ענף אחד יותר מדי

ואז בא הסוף, והוא קטן מאוד.

ערב שבת אחר הצהריים, והאור הולך. זקן אחד רץ. הוא אוחז שני צרורות של הדס, ענף ריחני שאנשים היו מביאים הביתה לכבוד שבת. הם עוצרים אותו ושואלים למה הם. לכבוד שבת, הוא אומר.

השאלה שהם שואלים אחר כך היא שאלה של שני אנשים שיצאו זה עתה ממערה. ולא די לך באחד? זו שאלה סבירה. ענף אחד יוצא ידי חובה. שניים הם יותר מן הנדרש.

אחד כנגד זכור, אומר הזקן, ואחד כנגד שמור.

שתי המילים האלה פותחות את מצוות השבת בכל אחד משני המקומות שבהם היא ניתנת. הוא נושא ענף אחד לכל אחת. איש לא ביקש ממנו. אין חובה בשום מקום להחזיק שני ענפי הדס, והוא רץ איתם בדקות האחרונות של היום.

זה אותו סוג אדם כמו החורש. יהודי פשוט, עושה דבר פשוט, בין השמשות, בחיפזון. שנים עשר חודש קודם לכן הם הביטו באדם בדיוק כזה ושרפו אותו. עכשיו האב פונה אל בנו ואומר: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל.

שום דבר לא השתנה בעולם בין החורש לזקן. המתבוננים השתנו. הזקן לא התגונן ולא ידע שבוחנים אותו. הוא פשוט ענה על השאלה, ותשובתו הראתה שאדם פשוט, בלי מערה ובלי שתים עשרה שנה, מצא במצוות דבר ששווה לשאת בשבילו זרוע מלאה נוספת.

ונתיישבה דעתם. של שניהם. גם של הבן. מה ששנים עשר החודשים השניים לא השלימו, השלים זקן אחד עם שני ענפים.

לכן האב אומר זאת בקול לבנו, ולא רק חושב זאת. הוא מלמד. הבן שלו חזר אליו לעולם, והשיעור הראשון אינו טקסט. הוא אדם ברחוב.

אחרית דבר

הסיפור התחיל בשלושה חכמים המדברים על רומי, ובדברי רבי שמעון: כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמם. שווקים, מרחצאות, גשרים. בנויים בידי אנשים הבונים לעצמם.

שורות ספורות אחרי ההדס, מספר התלמוד שרבי שמעון אמר: הואיל ונעשה לי נס, אלך ואתקן דבר. הוא שאל אם יש בעיר דבר שצריך תיקון, והלך ותיקן אותו.⁴

זה אותו שורש. המשפט שגינה את רומי והמשפט שחותם את סיפורו בנויים על פועל אחד: לתקן, להסדיר, לתקן בשביל הציבור. הוא אמר שהשווקים והמרחצאות של רומי נבנו בשביל הבונים. התלמוד, כשהוא מספר מה עשה אחרי המערה, פונה אל יעקב שבא שלם אל עיר שכם, ואל שלושת החכמים שאמרו מה השאיר יעקב אחריו שם: מטבע, שווקים, מרחצאות.⁵

האיש נכנס למערה בטוח שמבני ציבור הם מה שבונים האנוכיים. הוא יצא ובנה כמה מהם.

---

הערות

1. שבת לג ע"ב. הרקע הוא גזירות אדריינוס אחרי מרד בר כוכבא, באמצע המאה השנייה, כשגזירות רומי נגד לימוד תורה ונגד קיום המצוות היו בשיאן. שמו של יהודה בן גרים אומר שהיה בן לגרים, והתלמוד אינו אומר אם העביר את הדברים לרומי בכוונה. המשפט המשולש מדויק וקר: מי ששיבח מועלה, מי ששתק מוגלה, מי שדיבר נידון למוות. השתיקה לא נחשבה לחפות.
2. אמת המידה של שנים עשר חודש היא של המשנה (עדיות ב:י). כשהתלמוד מזכיר אותה, הוא אומר לנו מה הייתה השהות השנייה במערה: לא עוד לימוד, אלא כפרה על משהו.
3. שבת לג ע"ב. בלשון התלמוד: איתיבה דעתייהו, נתיישבה דעתם, בלשון רבים. של שניהם. הקטע ממשיך ברבי פנחס בן יאיר, חתנו של רבי שמעון, שיצא לקראתו, הכניס אותו לבית המרחץ, וראה שגופו מלא סדקים מן השנים בחול. הוא בכה ואמר: אוי לי שראיתיך בכך. ענה לו רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא ראיתני בכך, לא היית מוצא בי כך. אותו קטע מספר שלפני המערה היה רבי פנחס מתרץ כל קושיה של רבי שמעון בשנים עשר תירוצים, ואחר כך תירץ רבי שמעון כל קושיה שלו בעשרים וארבעה.
4. שבת לג ע"ב–לד ע"א. מה שתיקן היה מקום שדינו בהלכות טומאה וטהרה היה מסופק, כדי שהכוהנים לא יצטרכו להקיף אותו בדרך ארוכה. הסיפור איך עשה זאת, ומה קרה אחר כך עם יהודה בן גרים, ממשיך בדף, והוא סיפור קשה יותר מזה.
5. בראשית לג:יח, "ויבא יעקב שלם עיר שכם", ודברי רב, שמואל ורבי יוחנן על המילים שאחריהן: מטבע תיקן להם, או שווקים, או מרחצאות. התלמוד מביא את הדרשה הזאת ממש לפני החלטתו של רבי שמעון ללכת ולתקן דבר, וכך אמור הקורא לשמוע את ההד.