ההר על ראשם

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר

(שמות יט:יז)

---

נניח שאדם מצמיד אקדח לרקתך ואומר לך לחתום. אתה חותם. האם החוזה תקף? כל שיטת משפט שהייתה אי פעם בעולם אומרת שלא. הבטחה שניתנה תחת איום מוות אינה הבטחה. היא כניעה, והחוק אינו מחייב אדם בכניעותיו.

ועכשיו נניח שכעבור שנים רבות, כשהאקדח מזמן איננו והאיש שהחזיק בו מת, אתה קורא את אותו חוזה עצמו שוב, לאט, וחותם עליו פעם שנייה מרצונך. מה הוא החוזה עכשיו?

זו השאלה ששאלו שלושה חכמים בבליים, לפני כשבע עשרה מאות שנים, על התורה עצמה. הם בנו אותה על מילה עברית אחת בספר שמות. תשובתם היא מן הדברים הנועזים ביותר שאומר התלמוד על יסודה של היהדות. הם אמרו שהעם שעמד בסיני לא בחר, במלוא מובן המילה. ואחר כך אמרו היכן ומתי נעשתה הבחירה סוף סוף.

זו הראשונה בסדרת מסות על קטע אחד בתלמוד, שבת פח ע"א–ע"ב, הנקרא בשבועות שלפני חג השבועות, חג מתן תורה. הקטע שואל, בחמש דרכים, שאלה אחת: מה פירוש לקבל את התורה?

הטקסט

התורה אומרת שכשירד אלוהים על הר סיני, הוציא משה את העם מן המחנה לקראתו, והם "התייצבו בתחתית ההר". המילה תחתית פירושה החלק הנמוך ביותר, כלומר: למרגלות. אבל אפשר לקרוא אותה גם כפשוטה ממש: בתוך מה שמתחת. לא למרגלות ההר אלא מתחתיו. התלמוד אוחז בקריאה השנייה ומשחרר אותה:

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם

(שבת פח ע"א)

גיגית היא כלי גדול שמתסיסים בו שכר. התמונה היא הר שנעקר מבסיסו והתהפך על העם ככלי על חרק. מתוכו קול מציע הצעה שאינה הצעה.

הקול הבא מסיק את המסקנה המשפטית:

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעה גדולה כנגד התורה.

מודעא היא מונח משפטי. אדם שעומדים לכפות עליו מכר יכול להצהיר תחילה לפני עדים שהוא פועל מתוך אונס, וההצהרה מאפשרת לו לבטל את העסקה אחר כך. רב אחא בר יעקב אומר: אם כך היה הדבר, יש לכל העם מודעה עומדת נגד כל התורה. אם יקרא להם אלוהים אי פעם לדין על שלא שמרו אותה, מסביר רש"י, יש בפיהם תשובה מוכנה: קיבלנו אותה באונס.

ואז הקול השלישי:

אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר

אמר רבא: אף על פי כן חזרו וקיבלוה בימי אחשוורוש, שנאמר: "קימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט:כז) — קיימו מה שקיבלו כבר.

רבא אינו מכחיש את הכפייה ולא את המודעה. הוא אומר: הטענה עמדה, ואחר כך נפלה. היא נפלה לא בסיני אלא בפרס, בסופו של ספר אסתר. שם יהודי הממלכה, שניצלו מהמן, "קימו וקיבלו עליהם ועל זרעם" את ימי הפורים. הפסוק מדבר על פורים. רבא שומע בשני הפעלים שלו את כל תולדות הברית: קימו, אישרו, עכשיו, מרצון; מה שקיבלו כבר, מה שקיבלו מזמן תחת ההר.

ההר מופיע עוד פעם אחת בתלמוד, וההופעה השנייה מראה עד כמה ברצינות נאמרה הראשונה. בעבודה זרה ב ע"ב נשאלות אומות העולם באחרית הימים מדוע לא קיימו את התורה, והן עונות: "כלום כפית עלינו הר כגיגית כמו שעשית לישראל?" האומות משתמשות בהר כתירוץ שלהן.¹

שלושת הדוברים הם מורים בבליים של המאה השלישית והרביעית. הם קראו את ספר שמות זמן רב אחרי האחרון שבטקסי הברית של המקרא עצמו, בארץ שבה חיו יהודים כמיעוט מאז הגלות הראשונה. הם שאלו מה בדיוק מחייב אותם.² הם ידעו היטב שפשט הכתוב בשמות אינו מזכיר שום איום, ושאותו עם עצמו מתואר אומר הן, פעמיים.³ ההר אינו דיווח על מה שכתוב בשמות. הוא קריאה במה שמילה אחת עשויה לשאת, שהציעו אנשים שידעו שהעם אמר הן.

הלקחים

קשה להימלט מן השאלות כאן. מדוע ימציא חכם איום שהתורה אינה מזכירה, על עם שהתורה מראה אותו מסכים? מדוע יסיק החכם הבא מסקנה שנראית כמערערת את כל מה שהוא מלמד? ומדוע שמר התלמוד את דבריו? מדוע זקוק רבא לספר אסתר דווקא, מכל הספרים, כדי לסגור את הפער? ומה אומר כל זה לאדם שנולד לתוך הברית הזאת ומעולם לא עמד תחת שום הר? נראה לי ששלוש האמרות הן טענה אחת בשלוש תנועות, על ההבדל בין דת שאדם נולד לתוכה לבין דת שהוא מחזיק בה.

1. ההר נותן שם לדבר אמיתי

הכול תלוי במילה אחת. בתחתית ההר פירושו למרגלות ההר, וכך מתרגם כל מתרגם. אבל תחתית בנויה על תחת, ואת זה שמעו החכמים גם כן. הם לא שמעו לא נכון. הם קראו את המילה כך בכוונה.

מדוע? מפני שהקריאה הפשוטה משמיטה דבר מה. העם היה עבדים שבעה שבועות קודם לכן. הם ראו את הים נבקע. הם אכלו לחם מן השמים. עכשיו בער הר וקול עמד לדבר מתוך האש. מה שאמרו באותו רגע, והכתוב אומר שאמרו הן, נאמר בפי אנשים שלא הייתה להם ברירה של ממש. אי אפשר לסרב באמת לקול שזה עתה הטביע את צבא פרעה. החכמים לא המציאו את הכפייה. הם נתנו שם לכפייה שכבר הייתה שם, בתוך המצב, ונתנו לה תמונה: הר מוחזק מעל הראש.

התלמוד עושה זאת שוב ושוב, וכדאי ללמוד לראות את זה. התמונה המופלאה אינה טענה על טבע העולם. היא טענה על האמת הפנימית של רגע, שנעשתה גלויה לעין. ברית שמקבלים אותה אנשים מוכי הלם היא ברית שהתקבלה באונס, בין שאמר מישהו "ואם לא" ובין שלא. ההר של רב אבדימי הוא השם האמיתי לתחושה של אמירת הן לאלוהים בשעה שאלוהים מדבר.⁴

2. מסורת ששומרת את כתב התביעה נגד עצמה

רב אחא בר יעקב ראוי לעצירה ארוכה. הוא רב בתלמוד, אדם שכל חייו הם התורה, והוא אומר, בבית המדרש של התורה עצמה, שיש טענה משפטית עומדת נגד סמכות התורה. והעורכים כתבו אותה. הם לא מחקו אותה ולא הסבירו אותה עד שתיעלם. הם נתנו לה שורה משלה ועברו לרבא.

רוב שיטות האמונה קוברות את נקודות התורפה שלהן. היהדות כאן עושה את ההפך. היא לוקחת את הטענה המסוכנת ביותר נגד היסוד שלה עצמה: מעולם לא הסכמת באמת. היא שמה את הטענה הזאת בפיו של אחד מחכמיה, בטקסט המרכזי של המסורת, במקום שבו יקרא אותה כל תלמיד במשך שש עשרה מאות השנים הבאות. אמונה שבטוחה בעצמה די הצורך כדי לעשות זאת מצפה שיתווכחו איתה ואינה חוששת מן הוויכוח.

וחשוב מה הטענה אינה אומרת. אין היא אומרת שהתורה שקר, ולא שסיני לא היה, ולא שהמצוות רעות. היא אומרת דבר צר יותר: אי אפשר לייצר חיוב בכוח בלבד. גם לא בכוחו של אלוהים. יחס שכולו כוח מצד אחד וכולו פחד מן הצד האחר אינו ברית עדיין. רב אחא בר יעקב עומד, כנגד ההר, על כבודה של ההסכמה. התלמוד מסכים איתו. משום כך הוא זקוק לרבא.

3. מדוע אסתר, ומה היא אומרת לנו

אם היה צריך לאשר מרצון את הקבלה הכפויה, מדוע לא בארץ ישראל, בחנוכת בית המקדש של שלמה, או בברית שכרת יהושע בשכם, או בקריאת התורה הגדולה של עזרא בירושלים? מדוע מושיט רבא יד מעבר לכל אלה אל ספר אסתר, הספר היחיד שאין בו נס השובר את הטבע, ולא נביא, ולא מקדש, ולא ארץ, ולא שם של אלוהים?

מפני שזו בדיוק הנקודה. בכל רגע אחר היה משהו מן ההר. יהושע ועזרא עמדו בארץ שנתן אלוהים; המקדש עמד בתוך הנוכחות שהבטיח. בתנאים כאלה הן היא עדיין, בחלקה, הן לכוח. פרס שונה. היהודים הם מיעוט מפוזר תחת מלך שחותם על גזרי דין מוות כשהוא שיכור. אלוהים אינו מופיע. שום קול אינו מדבר. גזרה יוצאת להשמידם. אחר כך היא מתהפכת, במאורעות שאפשר לקרוא כל אחד מהם כמקרה: מלכה במקום הנכון, מלך שנדדה שנתו, טובה שנשכחה. והיהודים, אחרי שניצלו, מקיימים ומקבלים: הם נוטלים על עצמם מנהג חדש, לכל הדורות, בלי שום ציווי מלמעלה ובלי שום הר בשום מקום. רש"י אומר שעשו זאת "מאהבת הנס". אהבה, לא פחד. את האל הנסתר אפשר לבחור מרצון בדרך שאי אפשר לבחור בה את אלוהי האש. רבא זקוק לאסתר מפני שרק אלוהיה של אסתר שקט די הצורך כדי שאפשר יהיה להשיב לו.

ורבא קורא את הפסוק בדקדוק. שני פעלים למעשה אחד, הפרושים על שני רגעים: קימו (עכשיו) מה שקיבלו (אז). הקבלה מרצון אינה באה במקום הכפויה. היא מאשרת אותה. אנשי פרס אינם חותמים על חוזה חדש. הם מגלים שהחוזה הישן, שנכפה עליהם, הוא חוזה שהיו חותמים עליו ממילא. כך נראית בגרות בכל יחס שבין אדם לאדם. ילד אינו בוחר את הוריו, את לשונו, את שמו. מבוגר יכול. והמבוגר שחופשי ללכת, ופונה בחזרה ואומר כן, את זה אני מחזיק, עשה דבר שהילד לא היה יכול לעשות, ודבר ששום הר לא היה יכול לעשות בשבילו.

וזה מביא את הקטע עד אלינו. מה הוא אומר לאדם שנולד לתוך הברית, שמעולם לא עמד תחת שום הר, שקיבל מסורת בלידתו כשם שקיבל שם משפחה? הוא אומר שהוא, במובן מסוים, בסיני. דת בירושה מגיעה כדרך שהגיע ההר; איש לא שאל אותך. הקטע אינו מעמיד פנים אחרות, ואינו אומר לך להרגיש אסיר תודה על בחירה שמעולם לא בחרת. הוא מודה שהמודעה אמיתית; זה פירושה של טענת רב אחא בר יעקב, והתלמוד כתב אותה.

אבל הוא אומר גם שהמודעה אינה סוף הסיפור. יש רגע שני, שבא אחר כך, בגלות, בחושך, כשהאש כבתה מזמן ושום דבר אינו כופה. באותו רגע יכול אדם לעשות את מה שעשו יהודי פרס. הוא יכול לאשר את מה שקיבל. לא מפני שהוא חייב. אלא מפני שאחרי שהביט בדבר בעיניים פקוחות, הוא מוצא שהדבר שלו.

משום כך נקרא הקטע לפני שבועות, ומשום כך נקרא החג זמן מתן תורתנו, ולא "הזמן שבו ניתנה". מתנה שניתנה פעם אחת היא היסטוריה. מתנה שמקבלים אותה שוב מדי שנה היא יחס. ההר היה פעם אחת. הקימו קורה בכל פעם שיהודי שיכול ללכת אינו הולך.

אחרית דבר

התלמוד מספר המשך במקום אחר, בסנהדרין קה ע"א. בימי יחזקאל, בגלות הראשונה, באה קבוצת יהודים אל הנביא ואמרה, למעשה: הנישואין נגמרו. עבד שמכרו רבו, אישה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אותנו מכרו. אותנו שילחו. נהיה כגויים. ואלוהים ענה על ידי הנביא במילים הקשות ביותר שביחזקאל: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני נאום אדוני אלוהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (כ:לב–לג).

רב נחמן, בקראו את הפסוק הזה, אמר דבר שנשמע מפתיע בתחילה: "יכעס עלינו הרחמן כעס כזה, ויגאל אותנו."

הוא הבין את ההר. סירובו של אלוהים להרפות, אפילו בכוח, אינו ההפך של אהבה. הוא עקשנותה של האהבה. יהודי ימי יחזקאל רצו שהמודעה תהיה המילה האחרונה. אלוהים אמר לא. וכשבעים שנה אחר כך, לקראת סופה של אותה גלות עצמה, מצאו צאצאיהם בפרס שגם הם אינם רוצים שתהיה המילה האחרונה. הם אישרו את מה שקיבלו. כך נע הקטע כולו, ואולי כך נעים חייו של כל מי שחי בתוך מסורת שלא בחר בה: תחילה ההר, אחר כך המודעה, ואחר כך, אם זכינו ועינינו פקוחות ויש בנו סבלנות, היום שבו אנו חותמים שוב.

---

הערות

1. בעלי התוספות, הקוראים את שני הקטעים יחד, מבחינים הבחנה: המודעה שבשבת פח ע"א משיבה על הטענה "מדוע לא קיבלתם?" אין היא משיבה על הטענה "מדוע לא שמרתם את מה שקיבלתם?" ולדברי רבא, אף אותה מודעה פקעה בימי אסתר.
2. רבא, האחרון והמפורסם שבשלושה, עמד בראש ישיבת מחוזא על נהר החידקל ומת בערך בשנת 352. רב אחא בר יעקב היה בן דורו, מבוגר ממנו, מן העיירה פפוניא. רב אבדימי בר חמא בר חסא זכור בזכות קומץ אמרות, וזו המפורסמת שבהן בהרבה. הקטע יושב בתוך דיון גדול יותר. העמוד שלפניו עוסק בתאריכים: באיזה יום בסיוון ניתנה התורה? חכמים אומרים בשישי; רבי יוסי, בשביעי. דרשן גלילי, שעמד לפני רב חסדא, זה עתה שיבח את "הרחמן שנתן תורה משולשת לעם משולש, על ידי שלישי, ביום השלישי, בחודש השלישי". מצב הרוח חגיגי, כמעט שובב. ואז, בלי מעבר, הופך רב אבדימי את ההר.
3. בשמות יט נשאל העם, לפני ההתגלות, אם יקבל את הברית, והוא עונה: "כל אשר דיבר ה' נעשה" (יט:ח). בשמות כד, המונח אחרי עשרת הדיברות, אף שהתלמוד קורא אותו כמי שקדם להן, הם אומרים "נעשה ונשמע" (כד:ז). המסה הזאת הולכת לפי הכרונולוגיה המסורתית של חז"ל. לפי החשבון הזה ניתנה התורה בשנת 1313 לפני הספירה, ומאורעות אסתר חלים לקראת סוף שבעים שנות גלות בבל, לפני שנבנה בית המקדש השני: אחשוורוש, אומר התלמוד, עשה את משתהו מפני שספר את שבעים השנה כתמות והחליט שהיהודים לא ייגאלו (מגילה יא ע"ב). כלומר רבא אומר שהקבלה מרצון באה יותר מתשע מאות שנה אחרי הכפויה. והיא באה לא בהר, לא בארץ, לא ברעם, אלא בגלות, בספר היחיד במקרא שאינו מזכיר לעולם את שמו של אלוהים.
4. פרשנים מאוחרים שאלו את השאלה המתבקשת, מדוע לכפות על עם שכבר אמר הן, וענו בשלוש שכבות. בעלי התוספות: שמא ימלכו בדעתם כשיראו את האש הגדולה; ברית אינה יכולה לעמוד על מצב רוח. מדרש תנחומא (נח ג): ההן מרצון היה לתורה שבכתב, שהיא קצרה; ההר היה לתורה שבעל פה, שהיא ארוכה וקשה ותובעת חיים שלמים. איש אינו בוחר מרצון בדרך חיים מראש, מפני שאיש אינו יכול לראותה מראש. והמהר"ל מפראג (תפארת ישראל, פרק לב): ההר לא היה שם מפני שהיו עלולים לסרב. הוא היה שם כדי שלא יוכל איש לומר לעולם שהתורה היא רשות, בחירה אחת מני רבות שעם עשוי לבטלה באותה מידה. הוא מוסיף תמונה מפתיעה מן המדרש: בדברים (כב:כט), אדם שאנס אישה חייב לשאתה ואינו יכול לשלחה לעולם. ישראל, הוא אומר, היא במובן הזה אנוסתו של אלוהים, זו שלקח בכוח, ולכן זו שאינו יכול לגרשה לעולם. הכפייה אינה חולשת הקשר. היא ערובת קיומו. רש"י על אסתר: הם קיבלו מאהבת הנס. המהר"ל מעיר שפורים הוא המנהג האחד שהוסיפו חכמים על התורה מדעתם, ואלוהים הסכים.