לך ואמור לאומן

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן

(משלי יח:כא)

---

רוב הסיפורים של התלמוד על חטא הם סיפורים על כעס, על חמדנות או על גאווה בקנה מידה גדול. הסיפור הזה עוסק במשפט גס אחד, שאמר אדם גדול ביום טוב מאוד. הוא תופס חצי עמוד במסכת תענית, יש בו רק שתי דמויות, וכמעט לא קורה בו דבר: ברכת שלום, עלבון, הליכה, בקשת סליחה. ובכל זאת בחרו החכמים לחתום אותו בלימוד שסופרי ישראל מחזיקים בידיהם, ממש, מאז ועד היום.

הסיפור מביך בדרך מיוחדת. החוטא בו אינו רשע אלא תלמיד חכם שחוזר זה עתה מלימודו, מלא תורה ומלא גאווה. והאדם שהוא פוגע בו הוא זר שכל חטאו הוא פניו. כל מי שאמר פעם דבר אכזרי ברגע שבו הרגיש גדול יזהה בדיוק איך זה קורה. התלמוד מספר את הסיפור על אחד משלו, כדי שאיש מאיתנו לא יוכל לומר לעצמו שזה סיפור על מישהו אחר.

הסיפור

רבי אלעזר ברבי שמעון בא ממגדל גדור, מבית רבו. הוא היה רכוב על חמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה.¹

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו האיש: "שלום עליך, רבי". ורבי אלעזר לא החזיר לו שלום. במקום זאת אמר: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?"²

אמר לו האיש:

אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמוֹר לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי: כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ

(תענית כ ע"ב)

כיוון שידע רבי אלעזר בעצמו שחטא, ירד מן החמור, השתטח לפני האיש ואמר: "נעניתי לך, מחול לי". אמר לו האיש: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית".

רבי אלעזר הלך אחריו עד שהגיעו לעירו של האיש. יצאו בני העיר לקראתם ואמרו: "שלום עליך, רבי רבי, מורי מורי". אמר להם האיש: "למי אתם קוראים 'רבי רבי'?" אמרו לו: "לזה שהולך אחריך". אמר להם: "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל". אמרו לו: "מפני מה?" סיפר להם מה עשה לו. אמרו לו: "אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא". אמר להם: "בשבילכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון לבית המדרש ודרש:

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז

(תענית כ ע"ב)

ולפיכך, ממשיך הלימוד, זכה הקנה שייטלו ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות.³

הלקחים

יש בסיפור הזה כמה דברים שאני חוזר אליהם שוב ושוב. העלבון אינו בא משנאה; הוא בא משמחה. הנפגע עונה במשפט אחד, ואחר כך מסרב, לאורך הליכה ארוכה, לקבל את ההתנצלות, והתלמוד נראה כעומד לצדו. והלימוד שרבי אלעזר מוציא בסוף אינו "אל תעליב אנשים", כפי שהיינו מצפים, אלא משהו על קנים ועל ארזים. כל אחד מהדברים האלה ראוי שנפרוש אותו.

1. העלבון בא מיום טוב

התלמוד מקפיד לספר לנו על מצב רוחו של רבי אלעזר לפני שהוא מספר על חטאו. הוא חוזר מבית רבו. הוא למד תורה הרבה. הוא שמח שמחה גדולה, ודעתו גסה עליו. שום דבר בתמונה אינו אפל. זה אדם בשיא כוחו, בדרך יפה, ביום הטוב ביותר שלו בחודש.

וזה בדיוק העניין. הזר מקדים לו שלום, בכבוד מלא: שלום עליך, רבי. כל מה שרבי אלעזר צריך לעשות הוא לענות. והוא אינו יכול. באותו רגע העולם, בדעתו הגסה, נחלק לשניים: הוא עצמו, וכל השאר נוף. והאדם שעומד מולו נפל בצד הלא נכון של הקו. הדבר הראשון שאובד למי שמרגיש גדול הוא היכולת לראות את האחרים בגודלם האמיתי.

רובנו שומרים על לשוננו כשאנחנו מרגישים מותקפים. מעטים מאוד שומרים עליה כשאנחנו מרגישים נפלא. התלמוד מזהיר אותנו מן המקרה השני, כי אז האכזריות יוצאת כלאחר יד ובלי שום התגרות. זה הסוג שהמדבר שוכח תוך רגע והשומע זוכר שנים. ההצלחה אינה השכר שבסוף החיים המוסריים. היא אחד המבחנים שלהם, ובדרך ממגדל גדור נכשל בו תלמיד חכם גדול במשפט אחד.

2. לך ואמור לאומן

תשובתו של האיש המכוער ראויה שנקרא אותה לאט, כי אולי זו התשובה החדה ביותר בתלמוד כולו. הוא אינו מגן על פניו. הוא אינו תוקף את הרב. הוא מגיש את התלונה למעלה: איני יודע אם בני עירי מכוערים, אבל לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית.

ההיגיון פשוט ועצום. כל אדם נעשה בידי מישהו. מי שלועג לכלי מבקר את המלאכה, והאומן כאן הוא אלוהים. את דברי התורה שכל אדם נברא בצלם אלוהים קל לאשר באופן כללי; האיש הזה הופך אותם לכתובת. יש לך בעיה עם איך שאני נראה? פנה למי שהביט בי ואמר על המלאכה שהיא טובה. במשפט אחד מלמד זר אלמוני את התלמיד החכם הגדול שבוז לאדם כלשהו הוא אמירה על אלוהים, ואמירה שקרית.

ואז הוא עושה דבר חשוב כמעט באותה מידה: הוא מסרב להקל על ההתנצלות. רבי אלעזר יורד מן החמור, משתטח, מתחנן. האיש עומד בסירובו כל הדרך עד שערי עירו, ומוחל רק כשבני עירו שלו מפצירים בו, וגם אז בתנאי: ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. היינו מצפים שהתלמוד ינזוף בו על קשיות לב. הוא אינו עושה זאת, והשתיקה מלמדת. המחילה היא של הנפגע, לתת אותה; היא אינה של הפוגע, לגבות אותה. פגיעה בפניו של אדם ובערכו אינה נמחקת בגלל אי הנוחות של מי שפגע. וכשהמחילה באה לבסוף, התנאי היחיד שלה מביט קדימה ולא אחורה: לא "השתטח עוד", אלא "אל תעשה זאת שוב". לזה מכוון תיקון אמיתי. לא לסגור את החשבון הזה, אלא להגן על הזר הבא בדרך.⁴

3. רך כקנה

ואז בא מה שרבי אלעזר עושה עם הבושה שלו. "מיד", אומר התלמוד, נכנס לבית המדרש ודרש. הוא אינו מחכה שהעקיצה תחלוף. הוא אינו מספר את הסיפור כאילו קרה למישהו שהכיר פעם. הוא הולך ישר מן ההשפלה שלו אל בית המדרש, והופך אותה, כשהיא עוד חמה, לתורה: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

הדימוי מדויק. הארז הוא הגבוה ביותר ביער, זקוף ומפואר, והוא אינו מתכופף. לכן כשבאה הרוח הגדולה, הוא נשבר או נעקר. הקנה אינו מרשים בכלל. הוא גדל ליד המים, כל רוח משכיבה אותו, ואחרי כל רוח הוא קם שוב. הארז היה רבי אלעזר על שפת הנהר, גבוה בתורתו, ולא מסוגל להתכופף אפילו כדי להחזיר שלום. הקנה הוא מה שהאיש המכוער ביקש ממנו להיות: אדם שהאדם שמולו יכול להזיז אותו.

ואז בא החלק האחרון של הלימוד, והוא מרים את הסיפור כולו. ולפיכך זכה הקנה שייטלו ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות. מכל העצים, כלי התורה נחתך מזה שיודע להתכופף. הארז בונה ארמונות; הקנה כותב את דבר ה'. זו התשובה השקטה של התלמוד לשאלה מי ראוי בכלל לשאת את התורה, וזו אותה תשובה שלימדה הדרך: לא המרשים, אלא הנכנע. לפי הלימוד הזה, תלמיד חכם שתורתו עשתה אותו קשה פסל את עצמו מן הדבר עצמו שהוא גאה בו.

אחרית דבר

איפשהו היום סופר רכון על קלף וכותב את אותיות ספר התורה בקנה חתוך, מפני שההלכה והמנהג של דורות מעדיפים זאת. רובם לא יוכלו לומר לכם באיזה דף של תענית ההעדפה הזאת מהדהדת. זה לא משנה. הספר זוכר. כל אות בו נכתבת בכלי של ענווה. הסופרים הם היורשים, ברוחם, של אדם שלמד על שפת נהר שכל התורה שבראשו הייתה שווה פחות, באותו בוקר, מן השלום שלא החזיר.

מוות וחיים ביד לשון, אומר הפסוק. התוספת של התלמוד נוגעת לעיתוי: הלשון מסוכנת ביותר לא כשאנחנו כועסים, אלא כשאנחנו מרוצים מעצמנו.

---

הערות

1. תענית כ ע"א–ע"ב. בחלק מנוסחי הסיפור הרוכב הוא רבי שמעון בן אלעזר, ומקבילה מופיעה באבות דרבי נתן, פרק מא. רבי אלעזר ברבי שמעון הוא בנו של רבי שמעון בר יוחאי, והתלמוד מספר סיפורים נוספים על קשיותו ועל תשובתו (בבא מציעא פג ע"ב–פד ע"א). הסיפור הזה מתאים לאיש: כישרונות עצומים, שלא תמיד ידע למשול בהם.
2. העלבון בסיפור נאמר בדקדוק מוזר: "כמה מכוער אותו האיש", בגוף שלישי, כאילו הנפגע אינו עומד שם. דמויות התלמוד מדברות לעיתים קרובות על עצמן כ"אותו האיש" כדי לרכך שבועה או קללה; כאן הרב משתמש בזה כדי לדבר על אדם בפניו כאילו היה חפץ. תשובת האומן הופכת בדיוק את זה: ל"חפץ" מתברר שיש יוצר, ויש לו דעה.
3. הלימוד על הקנה והארז מובא בתלמוד כברייתא כללית, ומופיע בנוסח קרוב במסכת סנהדרין. החיבור שלו לסיפור הזה הוא אומנות המספר: הדין של הקולמוס קיים בפני עצמו, אבל כשהוא מונח כאן הוא נעשה משפט על כל מה שקרה בדרך.
4. התנאי "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" הוא הריאליזם של התלמוד בעניין התנצלות. עבירה ראשונה אפשר למחול כמעידה. הרגל אינו מעידה; הוא אופי. ומחילה שניתנת לאופי שאין לו שום כוונה להשתנות אינה רחמים אלא היתר. האיש מוחל על המעשה ושומר לעצמו, בתבונה, את השיפוט על הדפוס.