על רגל אחת

מַעֲנֶה־רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר־עֶצֶב יַעֲלֶה־אָף

(משלי טו:א)

---

אם יש בתלמוד משפט אחד שכל העולם מכיר, זה המשפט של הלל: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כידוע, הוא נאמר לאדם שעמד על רגל אחת. פחות ידוע הדף שממנו הוא בא, ואין זה דף של פילוסופיה כלל. זה דף של התגרויות. אדם מתערב על כסף שיצליח להוציא את הלל מכליו. שלושה שרוצים להתגייר באים אל שני גדולי החכמים של הדור בדרישות כל כך לא סבירות, שאחד החכמים, ובהחלט מובן למה, מגרש אותם.

החכם השני הוא המקרה המעניין. שבת לא ע"א הוא בעצם עיון בשני מורים, שמאי והלל, הפוגשים את אותם אנשים בלתי אפשריים, והתלמוד סידר את הסיפורים כמו ניסוי מבוקר. אותה תקופה, אותה עיר, אותן בקשות אבסורדיות. הכול קבוע חוץ מן התגובה. שמאי, בונה במקצועו, עונה ללעג במקל המדידה של הבונה. הלל עונה לו בסבלנות שלמה כל כך, שבסוף הדף היא נעשית טיעון בפני עצמו. התלמוד נותן לגרים עצמם לפסוק את הדין.

הסיפור

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. פעם אחת התערבו שני בני אדם: כל מי שילך ויקניט את הלל, יטול ארבע מאות זוז. היה זה ערב שבת, והלל חפף את ראשו. בא האיש אל פתח ביתו וקרא: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?", בלי תואר ובלי כבוד. נתעטף הלל ויצא לקראתו: "בני, מה אתה מבקש?" "שאלה יש לי לשאול." "שאל, בני, שאל." "מפני מה ראשיהם של הבבלים סגלגלים?" והלל, שהיה בעצמו בבלי, ענה: "בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם מיילדות פקחות."

הלך האיש, המתין שעה אחת, וחזר וקרא שוב: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" שוב נתעטף הלל ויצא. "בני, מה אתה מבקש?" "מפני מה עיניהם של התרמודים טרוטות?" "בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שהם דרים בין החולות." פעם שלישית: "מפני מה רגליהם של האפריקאים רחבות?" "בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שהם דרים בין ביצות המים."

"שאלות הרבה יש לי לשאול," אמר האיש, "אבל מתיירא אני שמא תכעס." נתעטף הלל וישב לפניו: "כל השאלות שיש לך לשאול, שאל." "אתה הוא הלל שקוראים לך נשיא ישראל?" "הן." "אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל." "מפני מה, בני?" "מפני שאיבדתי על ידך ארבע מאות זוז." ואמר הלל: הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז, וארבע מאות זוז נוספים, והלל לא יקפיד.¹

ואז הגרים. נכרי אחד בא לפני שמאי ושאל: כמה תורות יש לכם? שתיים, אמר שמאי: שבכתב ושבעל פה. "שבכתב אני מאמין לך; שבעל פה איני מאמין לך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב בלבד." גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, וגיירו. ביום הראשון לימד אותו הלל את האותיות: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת. למחרת הפך לו את האותיות. "אבל אתמול אמרת לי להפך!" "והאם לא סמכת עליי אז? סמוך עליי גם על התורה שבעל פה."

נכרי שני בא לפני שמאי ואמר: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו שמאי באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, וגיירו, ואמר לו:

דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשַׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר

"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה, והשאר פירושה." "לך ולמד."

נכרי שלישי עבר מאחורי בית מדרש ושמע את המלמד מתאר את בגדי הכהן הגדול. נפעם מהדרם, בא אל שמאי: גיירני על מנת שתעשני כהן גדול. דחפו שמאי באמת הבניין. בא אל הלל, וגיירו ואמר לו: כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך ולמד טכסיסי מלכות. הלך הגר ולמד, וכשהגיע לפסוק "והזר הקרב יומת", שאל: על מי נאמר מקרא זה? אפילו על דוד מלך ישראל, אמר לו הלל. הגר הסיק בעצמו: אם ישראל, שנקראו בנים למקום, מוזהרים מן הכהונה, גר שזה עתה בא על אחת כמה וכמה. חזר אל שמאי: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? ואל הלל: "ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך, שקירבתני תחת כנפי השכינה."

לימים נזדמנו שלושת הגרים למקום אחד. אמרו:

קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

(שבת לא ע"א)

הלקחים

אפשר לשטח דף כזה לסיסמה, היה נחמד כמו הלל, וזה יהיה בזבוז. הסיפורים מדויקים יותר מזה. למה עושה התלמוד את ההתגרות הראשונה התערבות, עם תג מחיר? למה התשובה המפורסמת ביותר בתולדות ישראל מסתיימת בציווי להמשיך ללמוד? והאם שמאי פשוט טועה? שלוש השאלות האלה הן תוכנית הלימודים האמיתית של הדף.

1. ארבע מאות זוז, ומה עולה הכעס

גאוניותו של הסיפור הראשון היא שהוא שם מספר על מזגו של הלל. ארבע מאות זוז היו הון, בערך שכר של שנתיים של פועל רגיל, וזר הימר עליהם בהנחה שלכל אדם יש נקודת שבירה, אם רק מציקים לו מספיק. השיטה שלו מתוכננת היטב: ערב שבת, השעה העמוסה ביותר בשבוע; באמצע הרחצה; בלי תואר כבוד; ושאלות שכוונו בדיוק כדי להעליב, שהרי "מפני מה ראשיהם של הבבלים סגלגלים" מכוונת אל חכם שנולד בבבל. הוא אינו שואל שאלות. הוא קונה כעס, והוא מצפה שהמחיר יהיה נמוך.

תשובותיו של הלל אינן משתנות לעולם: בני, שאלה גדולה שאלת. על הלעג למוצאו שלו הוא עונה במידע שקט על מיילדות. וכשהאיש מתפרץ לבסוף ומאשים את הלל בהפסד ההתערבות, תשובתו של הלל מתמחרת את העסקה מן הצד השני: מוטב שתאבד ארבע מאות זוז, וארבע מאות נוספים, והלל לא יקפיד. הוא אומר לאיש, ולנו, כמה שווה שליטה עצמית בשוק פתוח. לכעס יש תמיד קונה. תמיד מישהו מציע עליו מחיר, בהתגרות במקום במטבעות. השאלה היחידה היא אם אתה מוכר. מה שנראה אצל הלל כעדינות קרוב יותר לעושר: יש בידו נכס שקבע לו מחיר גבוה כל כך, שאיש אינו יכול לעמוד בו.²

2. כל התורה כולה, על רגל אחת

התשובה המפורסמת ראויה להיקרא בזהירות שבה ראויה הייתה הדרישה להידחות. אדם מבקש את כל התורה בזמן שהוא יכול לעמוד על רגל אחת. הוא לועג, וכל הנוכחים יודעים זאת. הלל לוקח את הלעג כפשוטו ועונה עליו, ולתשובתו שלושה חלקים, וכל אחד מהם עושה עבודה של ממש.

מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך: העיקרון מנוסח בשלילה, ואין זו חולשה אלא חסד. "ואהבת לרעך" מבקש שתדע מה רעך צריך, וזה קשה. "מה ששנוא עליך" מבקש רק שתתייעץ בזיכרון שלך מן הפעמים שנפגעת, וכל אדם העומד על רגל אחת יכול לעשות זאת מיד. הלל מוסר ללועג כלי מדידה שכבר נמצא בידו. והשאר פירושה הוא: כל השאר, הלכות שבת וקורבנות ונזיקין, הוא פירוש לשאלה איך חיים חיים שאינם עושים את הדבר השנוא. זו טענה, נועזת ככל שתישמע, על מה שכל המערכת נועדה לו. ואז החלק השלישי, זה שהעולם שוכח כשהוא מצטט את המשפט: לך ולמד. העיקרון נכנס ברגל אחת. המעשה אורך חיים שלמים. הלל דחס את התורה בלי להקטין אותה. הוא נתן לאיש זרע והצביע לו על השדה. סיפור האותיות מראה את אותו מהלך מן הצד השני: סמוך עליי היום על האותיות, ואני ארוויח, יום אחר יום, את אמונך בכל השאר. קודם הקשר, אחר כך תוכנית הלימודים. כך מתחיל כל לימוד אמיתי.³

3. מה ששמע שמאי, ומה ששמע הלל

קל יהיה, וגם לא נכון, לעשות את שמאי לנבל של הדף. התלמוד מכבד אותו בכל מקום. מאמרו בפרקי אבות הוא "אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", וזה מראה כמה רחוק הדף הזה מן האידיאל שהציב לעצמו. וסירוביו כאן הם, בכל קנה מידה סביר, נכונים. גר שדוחה מראש חצי מן התורה, לועג הדורש את כולה ברגע אחד, אדם שרוצה את הכהונה בשביל הבגדים: כל בקשה, אם לוקחים אותה כלשונה, אבסורדית, ושמאי לקח כל אחת כלשונה. הוא שמע את המילים והגן מפניהן על כבוד התורה, ודחף את הלועגים במקל המדידה של מקצועו.⁴

הלל שמע משהו מתחת למילים. אדם שבא ללעוג לתורה בכל זאת בא, מסיבה כלשהי. מתחת לתנאי הבלתי אפשרי יש אדם בתנועה לעבר דבר שעדיין אינו מבין ועדיין אינו יודע לומר. שיטתו של הלל הייתה לקבל את הבקשה האבסורדית כהצעת פתיחה, לקשור את האדם למורה, ולתת ללימוד עצמו לשאת ולתת מחדש על התנאים. הסיפור השלישי מראה את השיטה משלימה את עבודתה. מי שרצה להיות כהן גדול, כשהוא לומד בעצמו, מגיע לפסוק הדוחה אותו, מסיק בעצמו שעליו לוותר על התנאי שלו, ומכיר טובה. איש לא גער בו. התורה שהורשה להיכנס אליה תיקנה את התנאים שעליהם נכנס.

פסק הדין של הגרים שוקל את שתי האסכולות בדיוק: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם; ענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה. שני האנשים שפטו נכונה. שמאי שפט את הבקשות, והבקשות לא היו ראויות. הלל שפט את האנשים, והאנשים, כשניתן להם זמן, היו ראויים.

אחרית דבר

אותן שתי ידיים של בונים מופיעות בדף האחד הזה, והתלמוד ודאי שם לב לכך. בידו של שמאי אמת הבניין, מקל המדידה שבודק אם דבר עומד בתקן, והוא משתמש בה כדי לדחוף את מי שאינו ראוי. גם תשובתו של הלל לאיש שעל רגל אחת היא כלי מדידה: מה ששנוא עליך, כלל שאינו מסומן בטפחים אלא בפגיעות שאתה זוכר בעצמך. שתי מידות, שתי אסכולות. האחת מודדת את האדם שבפתח מול התקן ומוצאת אותו חסר. השנייה מוסרת לאדם את המידה ואומרת: לך ולמד, ובנה.

מענה רך ישיב חמה, אומר הפסוק במשלי. הדף הזה הולך רחוק יותר. שלוש פעמים בו מענה רך משיב חמה, והופך את הכועסים למשפחה.

---

הערות

1. שבת לא ע"א. ייתכן שהשאלות של המתגרה הן אפילו תצפיות אמיתיות שהולבשו כעלבונות; תשובותיו של הלל מתייחסות אליהן כשאלות של ממש על אקלים ועל מלאכה, וזו עצמה השיטה: הוא עונה על השאלה שהאיש היה צריך לשאול. החזרה על "נתעטף ויצא" היא הפזמון השקט של הדף: כל הפרעה מוצאת אותו באמצע ההכנות לשבת, ובכל פעם הוא נותן למטריד את תשומת לבו המלאה, כשהוא עטוף.
2. ארבע מאות זוז הוא המספר הקבוע במשנה לסכום גדול; זה, למשל, סכום הכתובה הרגיל. ההפסד של המתערב הוא בדיוק מן הסוג שההתערבות שלו עצמה הכריזה עליו כעליון: כסף. שורת הסיום של הלל מקבלת את המסגרת והופכת אותה: מוטב הסכום הזה פעמיים מאשר הדבר שניסית לקנות בו.
3. לניסוח השלילי של הלל יש חיים ארוכים: הוא מופיע בספר טוביה, ודרך הארמית של הדף הזה, בספרות המוסר בכל העולם. נוסח התלמוד מיוחד במה שבא אחריו. לבדו מבין המקבילות, הוא מסרב לתת לעיקרון לעמוד לבדו: "והשאר פירושה הוא, לך ולמד" הופך את כלל הזהב לתחילתו של חינוך, ולא לתחליף לו.
4. שמאי כבונה: האמה שבידו היא כלי עבודה של אומן, לא נשק השמור לנכרים; הוא היה, במקצועו או בדימוי, אדם של בנייה מדויקת. התלמוד פוסק במקום אחר, במחלוקות בין שני בתי המדרש שלהם, שהלכה כבית הלל, ונותן את הטעם באותה נימה של הדף הזה: מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין את דבריהם ואת דברי בית שמאי, ומקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג ע"ב).