המפתח שמתחת לראש אביו
התלמוד נשאל עד היכן חייב בן ללכת, ועונה באדם שמעולם לא נצטווה: דמא בן נתינה
קידושין לא ע"א · דברים רבה א:טו
דבר קצר לפני שנתחיל. הדברים שלפניכם הם קריאה אחת מני רבות. חלק מן הדמויות בסיפורים האלה היו צדיקים גדולים — אנשים ונשים בעלי שיעור קומה רוחני שאין בידינו למדוד — והחכמים שמסרו את הסיפורים בחרו כל מילה בקפידה. אנו מציעים פירוש, על פי הכתוב ועל פי המפרשים; איננו מתיימרים לרדת לעומק מחשבותיהם או רגשותיהם. מקום שבו נאמר במסה "הוא הרגיש" או "החכמים התכוונו", יש לקרוא: "כך הסיפור, כפי שאנו מבינים אותו, מזמין אותנו לראות אותם".
צְאוּ וּרְאוּ מָה עָשָׂה נׇכְרִי אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ.
(קידושין לא ע"א)
החכמים שאלו את רב עולא שאלה חדה: עד היכן כיבוד אב ואם? הם רצו גבול. לכל חובה יש גבול איפשהו, ומורה אמור לומר היכן הוא.
התשובה לא הייתה כלל. היא הייתה מקום ושם. לכו לאשקלון והביטו באדם שמעולם לא קיבל את המצווה מלכתחילה. התלמוד שואל את השאלה פעם שנייה, את רבי אליעזר, ותשובתו היא אותו אדם.
אשקלון שכנה על חוף הים, מחוץ לערי היהודים ותחת שלטון רומא. דמא בן נתינה היה סוחר שם, עשיר די כדי לשבת בין גדולי רומא. הוא לא היה חייב לתורה דבר.
הסיפור מתרחש בזמן שהמקדש עוד עמד. החכמים באים אליו כדי לקנות אבנים לבגד הכהן הגדול, ושנה אחר כך, כדי לקנות פרה אדומה.
הסיפור
החכמים באו אליו לקנות אבנים לאפוד, הבגד שלבש הכהן הגדול, ולדמא היו אבנים. הרווח במכירה היה שישים ריבוא דינרי זהב; רב כהנא שנה שמונים ריבוא.¹
האבנים היו בתיבה נעולה. המפתח היה במקום אחר.
וְהָיָה מַפְתֵּחַ מוּנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִיעֲרוֹ.
(קידושין לא ע"א)
אביו ישן עליו. דמא יצא אל החכמים בידיים ריקות, והמכירה לא נעשתה.
התלמוד אינו מתאר שום מאבק. אין שורה על כמה זמן עמד בחדר. הוא יצא, וזה כל מה שמסופר לנו.
שנה אחר כך:
לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ.
(קידושין לא ע"א)
פרה אדומה, פרה שנדרשה לאחד מטקסי המקדש, הייתה החיה הנדירה ביותר בארץ, והיהודים היו צריכים אחת. עכשיו היה בידי דמא הדבר היחיד שלקוחותיו לא יכלו לקנות בשום מקום אחר. הוא ידע היטב מה מעמדו, ואמר זאת:
אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא.
(קידושין לא ע"א)
יש תמונה שלישית, והיא הקשה ביותר לקריאה. רב דימי, חכם שהביא שמועות מארץ ישראל לבבל, סיפר אותה כך:
פַּעַם אַחַת הָיָה לָבוּשׁ סִירְקוֹן שֶׁל זָהָב, וְהָיָה יוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי. וּבָאתָה אִמּוֹ וּקְרָעַתּוּ מִמֶּנּוּ, וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו, וְלֹא הִכְלִימָהּ.
(קידושין לא ע"א)
מדרש מוסיף שאמו לא הייתה בדעה צלולה, ושהייתה מכה אותו בפני חבריו, ומביא את הדבר היחיד שאמר לה אי פעם:²
דַּיֵּךְ אִמִּי.
(דברים רבה א:טו)
בין הסיפורים האלה מביא התלמוד דברים של רבי חנינא:
גָּדוֹל מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה.
(קידושין לא ע"א)
הלקחים
שלושה דברים כאן מוזרים, וכולם מוזרים באותו כיוון. המורה עונה על שאלה בהלכה בכך שהוא מצביע על אדם שמחוץ לה. הדוגמה המפורסמת האחרת במסורת לבן המכבד את אביו היא דווקא עשו. ורבי חנינא, כשהסיפורים האלה מונחים לפניו, אומר שמי שמצווה שווה יותר. כדאי לשאול למה מסורת יוצאת מחוץ לעצמה כדי למצוא את המידה של המצווה שלה.
1. התשובה היא אדם, לא קו
השאלה הייתה על גבולות. עד היכן. הם רצו מספר צעדים, סכום כסף, נקודה שבה החובה נגמרת והחיים הרגילים מתחילים שוב.
רבי אליעזר אינו נותן גבול כזה. הוא שולח אותם מבית המדרש, במורד החוף, להביט במישהו.
זו תשובה מסוג אחר. גבול אומר לך מתי עשית די. אדם מראה לך איך הדבר נראה כשאיש אינו מודד. דמא לא שמר על כלל, כי לא היה לו כלל לשמור. הוא לא בנה לעצמו שם בין החכמים, שהיו זרים לו. שום דבר בחדר לא דחק בו מלבד האיש הישן על התיבה.
התלמוד מקפיד לציין את המחיר. שישים ריבוא, ורב כהנא אומר שמונים ריבוא. המספר אינו קישוט. זו המידה שהתלמידים ביקשו, והסוגיה נותנת להם אותה בצורה היחידה שיש לה משמעות: זה מה שהיה מוכן להפסיד.
וההפסד היה סופי ברגע שיצא. הוא לא ידע שפרה עתידה להיוולד. איש אינו יודע דבר כזה.
2. הוא לא הסכים לקבל על זה שכר
הוא הבין בכסף יותר מכל אחד בסיפור, ובכסף הסיפור בוחן אותו שוב ושוב.
כשהפרה נולדת, החכמים עומדים לפניו ואין להם ממי לקנות במקום אחר, והוא עצמו אומר להם זאת. הוא יכול היה לנקוב בכל מחיר. הוא מבקש את הסכום המדויק שהפסיד, ולא דינר אחד יותר.
נוסח שני של הסיפור מחדד את זה עוד. שם החכמים מעלים את הצעתם בזמן שהוא בפנים, כי הם חושבים שהשתיקה שלו היא מיקוח. וכשהוא יוצא, הוא דוחה את התוספת ומחזיק אותם במחיר הראשון. הוא לא ייקח כסף שבא בגלל אביו.
זה אדם שמותח קו, אבל לא במקום שהשואלים ציפו לו. הוא אינו מגביל את מה שיוותר עליו בשביל אביו. הוא מגביל את מה שייקח בשבילו.
התמונה השלישית היא אותו סירוב, במטבע יקר יותר. הוא יושב בגלימת הזהב שלו בין גדולי רומא, בשיא מעמדו בעולם, ואמו הורסת אותה לעיניהם. הוא אינו עוצר אותה, והוא אינו מסביר אותה אחר כך. הוא אינו מתקן אותה, אינו מתנצל בשמה, ואינו אומר לאנשים המביטים שהיא חולה. כל אחד מאלה היה מציל את מעמדו על חשבונה.
הוא ויתר על שישים ריבוא דינרים בלי מילה, וכאן הוא מוותר על דבר שאי אפשר להחזיר במכירת פרה.
3. הדוגמה האחרת היא עשו
יש עוד אדם אחד שהמסורת מעמידה כדוגמה לזה, והוא האחרון שמישהו היה מצפה לו.
כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו,
(בראשית רבה סה:טז)
הדובר הוא רבן שמעון בן גמליאל, ראש דורו, אדם ממשפחה של מנהיגים. הוא משווה את עצמו לעשו ואומר שהוא מפסיד. ועשו, באותו מדרש, אינו מרוכך לרגע: הבגדים היפים שלבש כדי לשמש את אביו הם הבגדים שלקח מנמרוד כשהרג אותו.³ הוא רוצח בבגדים ומושלם בשירות, והמסורת אומרת את שניהם בנשימה אחת.
שום דבר אחר בעשו אינו מרוכך גם כן. הוא הבן שמכר את בכורתו בנזיד עדשים, האח שיעקב חושש ממנו עשרים שנה, והשם שבו החכמים קוראים אחר כך לרומא עצמה. היו למסורת כל הסיבות להשאיר אותו מחוץ לדיון על היחס לאב. היא הכניסה אותו, והעמידה אותו מעל המנהיג שלה.
כך ששתי הדוגמאות הגדולות למצווה האחת הזאת הן סוחר נכרי באשקלון, ועשו. אף אחד מהם לא נצטווה. שניהם מוצבים לפני אנשים שנצטוו.
יש סיבה שהחובה האחת הזאת יכולה לעבור כך. כבוד שני האנשים שגידלו אותך לא היה צריך להתגלות. כל אחד יכול לראות אותו, בכל עיר, בכל שפה. לכן הדוגמה של אדם מבחוץ מתאימה בלי תרגום.
נשארת השאלה למה להביא את הדוגמה הזאת הביתה, אל התלמידים שלך. רבי חנינא עונה עליה, והוא עונה בכך שהוא מסרב לשתי המסקנות הקלות. הוא אינו אומר שהאדם מבחוץ ניצח אותם. הוא אינו אומר שהמצווה מקטינה את מעשה האדם מבחוץ. הוא אומר: גדול מצווה ועושה.
זה נראה הפוך. ודאי המתנדב גדול יותר. אדם אחד עושה כי אמרו לו; השני מגיע לאותו מעשה מעצמו, וזה בדיוק מה שעשה דמא.
חכם אחד חי בתוך השאלה הזאת. רב יוסף, ראש ישיבה בבבל, היה עיוור, ורבי יהודה לימד שסומא פטור מן המצוות. לפי השיטה הזאת, כל מה שרב יוסף קיים, קיים כמתנדב. בתחילה אמר שיעשה סעודה אם מישהו יפסוק כרבי יהודה, כי אז כל מה שעשה בחייו היה מתנה חינם. ואז שמע את דברי רבי חנינא, והתהפך לגמרי:⁴
דְּכִי מִפַּקַּדְינָא – אִית לִי אַגְרָא טְפֵי.
שכיוון שאני מצווה – יש לי שכר רב יותר. (בבא קמא פז ע"א)
עכשיו תהיה הסעודה על הבשורה ההפוכה: שהיה מחויב כל הזמן.
למה שעמידה תחת ציווי תהיה שווה יותר? המפרשים נותנים שתי תשובות. ראשית, המתנדב תמיד יכול להפסיק, והוא יודע זאת, ולכן מעשהו נשען על רגש. למצווה אין דרך החוצה. התוספות אומרים שהוא דואג שמא ייכשל, ונושא את הדאגה הזאת אל תוך המעשה עצמו; השכר הולך אחרי המשא.⁵ שנית, מעשה של מתנדב, יפה ככל שיהיה, הוא הרעיון שלו. מעשה שנצטווה עליו נעשה כי מישהו ביקש, ולכן בכל פעם שהוא נעשה, הוא תשובה.
הכלל גם שומר על כך שאפשר לספר את הסיפור בלי סכנה. דמא אינו מתחרה בתלמידים, והתלמידים אינם פטורים בגללו. אדם שאין עליו שום חובה מראה להם כמה מקום יש בתוך החובה שלהם.
אחרית דבר
השכר בסיפור ראוי למבט שני.
מה שנולד בעדרו של דמא הוא פרה אדומה. מכל החיות בתורה, זו החיה שטעמה אינו ניתן לעולם. אפרה טיהר אנשים שנגעו במת, והמסורת עצמה רואה את הדין הזה כחוק שאין לו טעם מפורש, שמקיימים אותו כי ניתן.⁶
כך שהחיה המסמלת קיום של חוק שאי אפשר להסביר נולדת בעדרו של אדם שקיים חוק שמעולם לא ניתן לו. הסוגיה אינה מציינת זאת. היא פשוט שמה את שני הדברים באותו משפט וממשיכה הלאה.
ואז דמא עושה את הדבר האחרון שהיית מצפה מסוחר לעשות. הוא לוקח בחזרה את מה שהפסיד, בדיוק, ומשאיר את השאר על השולחן.
הערות
- קידושין לא ע"א מספרת את הסיפור פעמיים. בפעם הראשונה השאלה נשאלת את רב עולא, והחכמים רוצים סחורה; בפעם השנייה היא נשאלת את רבי אליעזר, והם רוצים אבנים לאפוד, בגד הכתפיים של הכהן הגדול. הרווח הוא שישים ריבוא דינרי זהב, ורב כהנא שנה שמונים ריבוא. הירושלמי (קידושין א:ז, ושוב בפאה א:א) נוקב בשם האבן: הישפה, אבנו של בנימין, שאבדה מן החושן, הלוח שעל לב הכהן הגדול. החושן היה מחובר לאפוד, ושניהם נצטוו יחד בתורה; המילה של הבבלי עצמו היא אפוד, והמסה הזאת הולכת אחרי הטקסט שהיא מביאה.
- דברים רבה א:טו מספר את הסיפור כולו בפרטים אחרים: רגלו של האב מונחת על התיבה, במקום ראשו על המפתח, החכמים מעלים את הצעתם מאלף זהובים לעשרת אלפים בזמן שדמא בפנים, והוא דוחה את התוספת. גם בירושלמי יש תוספת, ממאה דינרים לאלף, ושם דמא דוחה אותה בחדות רבה יותר: "וכי אמכור לכם את כבוד אבותיי במעות?" הוא אומר גם שאמו לא הייתה בדעה צלולה. זה מדרש על ספר דברים, לא התלמוד.
- בראשית רבה סה:טז, על הפסוק שבו רבקה לוקחת את "בגדי עשו בנה הגדול החמודות". אותו מדרש אומר שעשו לקח את הבגדים האלה מנמרוד אחרי שהרג אותו, ושעשו אמר שאין זה כבוד אביו שישמשו אותו אלא בבגדי מלכות. דבריו של רבן שמעון בן גמליאל על כך ששימש את אביו בבגדים מלוכלכים מופיעים שם, ושוב בדברים רבה א:טו, לצד סיפור דמא. שניהם מדרש, לא תלמוד.
- בבא קמא פז ע"א. רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא העיוור, אומר את שתי העמדות בעצמו: תחילה הסעודה על היותו פטור, ואחר כך, לאחר ששמע את דברי רבי חנינא, הסעודה על היותו מחויב. אותו כלל של רבי חנינא מופיע שם, בקידושין לא ע"א ובעבודה זרה ג ע"א.
- תוספות על קידושין לא ע"א ועל עבודה זרה ג ע"א: מי שמצווה דואג תמיד שמא ייכשל, ואילו מי שפטור יכול ללכת כשירצה, ולכן המעשה שנצטווה עליו נושא יותר ושווה יותר. ההסבר השני, שמעשה שנצטווה עליו עונה למי שציווה אותו, פותח בידי מפרשים מאוחרים יותר.
- במדבר יט. אפר הפרה האדומה טיהר אדם שנגע במת, ואותו טקס עצמו טימא את הכהן שהכין אותו. המסורת רואה בה את הדוגמה הקבועה לחוק שטעמו לא ניתן.