ילוד אישה

מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ

(תהילים ח:ה)

---

נניח שיש להניח דבר יקר במקום כלשהו. כתב יד שקיים בעותק אחד; אבן ששווה ממלכה. הייתם מחפשים את השמירה הבטוחה ביותר שאפשר למצוא: הידיים היציבות ביותר, הרישום הנקי ביותר, המקום שבו שום דבר לא יכול להשתבש. לא הייתם נותנים אותו למי שאתם כבר יודעים שיפיל אותו.

גם המלאכים חשבו כך. בסצנה האחרונה של הקטע שהמסות האלה הלכו בעקבותיו, משה עולה לשמים לקבל את התורה, והמלאכים מתנגדים. התורה היא חמדתו הגנוזה של אלוהים, קדומה מן העולם. הם היצורים שלעולם אינם חוטאים, לעולם אינם מתעייפים, לעולם אינם מתים. האיש שעל המדרגות הוא בשר ודם. הטענה שהם טוענים היא הטענה השקולה, זו שכל אחד מאיתנו היה טוען על כתב היד ועל האבן. והם מפסידים. הם מפסידים לטענה ההפוכה, שטוען אדם מפוחד האוחז בכיסא הכבוד של אלוהים. זה אחד הטיעונים המבריקים ביותר בתלמוד: התורה שייכת לאנשים שיפילו אותה. המסה הזאת, האחרונה בסדרה, עוסקת בשאלה למה.

הטקסט

את הסצנה כולה מספר רבי יהושע בן לוי, אותו חכם שמאמריו חתמו את המסה הקודמת.¹

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם?

(שבת פח ע"ב)

והם מצטטים לו מקרא, תהילים ח: "מה אנוש כי תזכרנו … ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים." תנה הודך על השמים: מקומה של התורה, הם אומרים, הוא כאן.²

אלוהים אינו עונה להם. הוא פונה אל משה: החזר להם תשובה. ומשה אומר דבר ששום דמות אחרת בקטע הזה לא אמרה בקול: אני מפחד.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה

(שבת פח ע"ב)

אוחז בכיסא, שואל משה: ריבונו של עולם, תורה זו שאתה נותן לי, מה כתוב בה? "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים." הוא פונה אל המלאכים:

אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם!

(שבת פח ע"ב)

וכך הלאה, דיבר אחר דיבר. מה עוד כתוב בה? "לא יהיה לך אלוהים אחרים": האם אתם שרויים בין גויים עובדי אלילים? "זכור את יום השבת": האם אתם עושים מלאכה, שאתם צריכים מנוחה? "לא תישא לשווא": האם יש ביניכם משא ומתן? "כבד את אביך ואת אמך": האם יש לכם אב ואם? "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב": האם יש ביניכם קנאה? האם יש ביניכם יצר הרע?

מיד, אומר התלמוד, הודו לו, ושיבחו את תשובתו של משה בראיה שלו עצמו. הם חזרו על פתיחת תהילים ח, "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", והפעם לא אמרו "אשר תנה הודך על השמים". ואז כל מלאך ומלאך נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, מתנת פרידה. אפילו מלאך המוות מסר לו דבר: סוד הקטורת שעוצרת מגפה, שמשה עתיד היה להשתמש בו, על ידי אהרן, כדי לעמוד "בין המתים ובין החיים" (במדבר יז:יב–יג). אילולא אמר לו מלאך המוות, שואל התלמוד, מניין היה יודע?³

הקטע מוסיף המשך. כשירד משה עם התורה, בא השטן לפני אלוהים ושאל: ריבונו של עולם, היכן התורה? הוא נשלח אל הארץ, והארץ אמרה: "אלוהים הבין דרכה" (איוב כח:כג). הלך אל הים, והים אמר: "אין עמדי." הלך אל התהום, והתהום אמרה: "לא בי היא." חזר: חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. לך, אמר אלוהים, אצל בן עמרם. הלך השטן אצל משה: היכן התורה שנתן לך אלוהים? ואמר משה: וכי מה אני, שנתן לי הקדוש ברוך הוא את התורה? אלוהים מערער על ההכחשה: משה, בדאי אתה? ומשה עונה: חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי?

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וּמִיעַטְתָּ עַצְמְךָ — תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״

(שבת פט ע"א)

זה חילוף הדברים האחרון בקטע, והתורה נושאת את שמו מאז.

הלקחים

הסצנה הזאת משאירה כמה דברים בלי הסבר. למה אלוהים, שיכול להשתיק את המלאכים במילה אחת, אומר למשה לענות להם? למה משה חייב לאחוז בכיסא כדי לעשות זאת? למה הטיעון עובד, כשטענת המלאכים, השמירה המושלמת למתנה המושלמת, נראית כל כך צודקת? למה כל מלאך, כולל מלאך המוות, נותן למשה מתנה בצאתו? ולמה התורה נקראת בסופו של דבר על שם האיש היחיד שהכחיש כל זכות עליה? אני חושב שהסצנה עונה על כל השאלות ששאלנו: התורה נעשתה לבני אדם כפי שהמלאכים תיארו אותם, והם אלה שיצטרכו לשמור אותה.

1. הטיעון מן החיסרון

מה משה עושה בעצם? הוא אינו משבח את האנושות. הוא אינו טוען שבני האדם ראויים יותר ממה שהם נראים, או שיתעלו לגובה השעה. הוא מודה בכל תיאורם של המלאכים ואז קורא את המסמך.

כל דיבר שהוא מצטט מניח פגם. "הוצאתיך מארץ מצרים" מניח עבדות. "לא יהיה לך אלוהים אחרים" מניח את משיכת האלילים. שבת מניחה תשישות. השבועה מניחה מסחר, והמסחר מניח את הפיתוי לשקר. כיבוד הורים מניח לידה, ילדות, תלות, וקוצר רוחם של ילדים בוגרים. ושלושת האחרונים מניחים את הגרוע שבנו: קנאה, תאווה, יצר הרע, הנטייה לעשות רע. האם יש בכם משהו מזה, הוא שואל את המלאכים. אין בהם דבר מזה. זו בדיוק טענתם, והוא הופך אותה: אם כן, אין לתורה מה לומר לכם. כל שורה בה פונה אל יצור שיכול להיכשל. יצור שאינו יכול לחמוד אינו צריך "לא תחמוד"; יצור שאינו יכול לשקר אינו צריך שיצוו עליו לומר אמת.

המלאכים רצו שהתורה תישמר, כמו כתב היד בכספת. משה עונה שהתורה אינה אוצר מן הסוג הזה. היא קרובה יותר לתרופה, ותרופה המאוחסנת במקום שאיש אינו חולה בו אינה זוכה לכבוד. היא מתבזבזת. התורה אינה מתבזה כשמוסרים אותה לבשר ודם. בשר ודם הוא מה שהיא עוסקת בו. כל "לא תעשה" בה הוא דיוקן שלנו, וטענה שאנחנו יכולים לנהוג אחרת. חוק פונה רק אל מי שיכול להפר אותו. פירושו שכל מצווה היא גם הצהרת אמון. המלאכים מודים לא מפני שמשה ניצח אותם בוויכוח אלא מפני שקרא את הטקסט, והטקסט לא עסק בהם.⁴

2. אחוז בכיסא כבודי

אבל לפני כל זה, יש חילוף הדברים המוזר שבהתחלה. המלאכים מתנגדים בפני אלוהים; אלוהים אומר למשה לענות להם. למה? אלוהים אינו צריך דובר. מילה אחת ממנו וההתנגדות נגמרה.

מפני שהתשובה לא הייתה אומרת אותו דבר אילו באה ממנו. השאלה שעל השולחן היא אם אפשר לתת אמון בבני אדם עם התורה, ויש רק דרך אחת להכריע בה: בן אדם צריך לעמוד בשמים ולטעון את הטענה. אם אלוהים דוחה את המלאכים, התורה יורדת בגזירה, וספקם של המלאכים נשאר על כנו. כשאדם עונה להם, התשובה עצמה היא הראיה. הנה ילוד אישה, עומד בין האש, טוען מן הכתובים, ומנצח. את הטענה בעד האנושות היה צריך לטעון הנאשם.

והנאשם מפחד, ואומר זאת. מילתו הראשונה של משה בשמים אינה הטיעון; היא "מתיירא אני שמא ישרפוני". התלמוד אינו מתייחס לפחד ככישלון. אלוהים אינו אומר לו שאין ממה לפחד. הוא נותן לו במה לאחוז: אחוז בכיסא כבודי, וענה. רבי נחום מוסיף שאלוהים פרש עליו את ענן שכינתו.⁵ התמונה מדויקת. את האמת על הארץ אפשר לומר בשמים, אבל לא על ידי אדם העומד לבדו; רק על ידי אדם האוחז באלוהים ומדבר בכל זאת. זה תיאור הוגן של תפילה, ושל כל פעם אחרת שבה בן אדם אמר דבר אמיתי והכרחי בעודו רועד. אומץ, בסצנה הזאת, אינו היעדר הפחד ואינו הסתרתו. הוא פחד, ועוד אחיזה. פחדו של משה, והכיסא שנאמר לו לאחוז בו, כבר מכילים את תשובתו למלאכים. את התורה שומר בן אדם מפוחד האוחז באלוהים. איש אחר לא היה שומר אותה מעולם.

3. המתנות, והשם

ואז המלאכים מפסידים בוויכוח, ומה הם עושים? כל אחד נעשה לו אוהב ומוסר לו דבר. התלמוד קורא זאת מתוך פסוק: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהילים סח:יט), בשכר שקראוך אדם. המילה שפתחה את הסצנה כעלבון, ילוד אישה, חותמת אותה כסיבה למתנות. משהמלאכים רואים שהתורה בטוחה ביותר בידי אדם, הם פונים לעזור לבני האדם שיצטרכו לשמור אותה. זה מה שהמתנות הן: כל מלאך מוסר למשה דבר לקראת הצרה שבוא תבוא.

אפילו מלאך המוות נותן מתנה, והתלמוד מתעכב עליה, מפני שהיא הגרסה החדה ביותר של הטיעון כולו. מה שמלאך המוות מוסר הוא סוד עצירת המוות: הקטורת שבה יעמוד אהרן, במדבר, בין המתים ובין החיים ויעצור מגפה. מלאך הקבר, בהודאתו, נותן לאנושות כלי נגד הקבר. כך זה נראה כשהשמים מפסיקים לשמור על האוצר ומתחילים לעזור למי שמחזיק בו.

ואז ההמשך השקט, שעונה על השאלה שהסדרה כולה חגה סביבה. השטן מחפש את התורה: לא בארץ, לא בים, לא בתהום. לתורה, משניתנה, אין כתובת אלא אדם. "לך אצל בן עמרם." היא אינה שוכנת במקום, אפילו לא במקום קדוש; היא שוכנת במי שנושא אותה. וכשהשטן מגיע, האיש שניצח את המלאכים בוויכוח אומר: מה אני, שנתן לי אלוהים את התורה? אלוהים קורא להכחשה בשמה, ומתגמל אותה בכבוד הגדול ביותר במסורת: תורת משה, הקרויה לנצח על שם האיש שאמר שאינה שלו.

שני החצאים, יחד, הם הלימוד האחרון של הקטע על קבלה. הידיים היחידות שיכולות להחזיק את התורה בביטחה הן ידיים היודעות שאינן ראויות לה. משה זוכה בתורה בהצביעו על חולשת האדם, ונקרא בעליה על שסירב לתבוע אותה. גאווה הייתה מוכיחה שהמלאכים צדקו. מה שמוכיח שטעו, בסופו של דבר, אינו כוח אנושי. זה אדם שמפחד וטוען בכל זאת, ושבאחזו במתנה הגדולה ביותר שניתנה אי פעם, אומר: מה אני?

אחרית דבר

התלמוד מספר עוד סיפור קטן אחד על אותו ביקור בשמים. משה מגיע ומוצא את אלוהים קושר כתרים קטנים לאותיות התורה, התגים הקטנים שסופרים מציירים עד היום. משה עומד שותק. אלוהים אומר: משה, אין שלום בעירך? אין אנשים אומרים שלום? משה עונה: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? ואלוהים אומר: ובכל זאת, היה לך לעזור לי, לאחל הצלחה למלאכתי. מיד אומר משה את מילות הפסוק: "ועתה יגדל נא כוח ה' כאשר דיברת" (במדבר יד:יז).

זו סצנה מוזרה ורכה, ומקומה בסוף הסדרה הזאת. האלוהים של חמש המסות האלה החזיק הר מעל עם, עשה את הבריאה מותנית, אמר מילים שעצרו לבבות, והגן על מתנת התורה מפני מלאכיו שלו. והנה הוא מבקש מבן אדם ברכת שלום, וברכה על מלאכתו. כאילו כל המפעל, מן ההר ואילך, כוון לזה: לא לציות, שהמלאכים יכלו לספק, אלא לחברה.

חמש מסות, שאלה אחת: מה פירוש לקבל את התורה? תחת ההר, פירושו היה שאין ברירה אמיתית, ולאשר את הבחירה מרצון אלף שנה אחר כך. בבריאה המותנית, פירושו היה להחזיק את העולם. ב"נעשה ונשמע", פירושו היה לבטוח לפני שמבינים. בשבעים הלשונות, פירושו היה לשמוע מילה אחת כדרך שרק אתה יכול לשמוע אותה. ובטיעונו של משה פירושו זה: התורה שלנו לא אף על פי שאנחנו נכשלים אלא מפני שאנחנו מין היצור שנכשל, ושאפשר לצוות עליו, ושיכול לעמוד רועד, אוחז במשהו גדול ממנו, ולענות. זה מה שחג השבועות חוגג, בכל שנה, כאילו השאלה נשאלת שוב. והיא נשאלת.

---

הערות

1. הרצף כולו, מהתנגדות המלאכים דרך חיפוש השטן ועד הכתרים שעל האותיות, הוא שרשרת של מאמרי רבי יהושע בן לוי, חכם לוד מראשית המאה השלישית, שמאמריו על הבושם, על הנשמות ועל שנים עשר המיל חתמו את המסה הקודמת. המסורת זוכרת אותו כחכם שדיבר עם מלאך המוות יותר מפעם אחת, ודבר זה נותן למתנה שבקטע הזה התאמה מסוימת.
2. מניין 974 הדורות בא מתהילים קה:ח, "דבר ציווה לאלף דור". התורה ניתנה, לפי המניין המסורתי, בדור העשרים ושישה מאדם. אם ציוו אותה לאלף, תשע מאות שבעים וארבעה הדורות החסרים ודאי קדמו לעולם; התורה חיכתה, גנוזה, בכולם. שני הפסוקים של המלאכים הם תהילים ח:ה וח:ב, והוויכוח סובב על הדו-משמעות של המזמור עצמו: הוא פותח בשם אלוהים "בכל הארץ", ורק אחר כך אומר "אשר תנה הודך על השמים". כשהמלאכים מודים, מעיר התלמוד, הם אומרים את הצלע הראשונה ומשאירים את השנייה בלא אמירה.
3. במדבר יז מספר איך, אחרי מרד קורח, פרצה מגפה ומשה אמר לאהרן לקחת את המחתה עם הקטורת ולשאת אותה אל תוך הקהל: "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה." שום מצווה בשום מקום אינה קובעת קטורת נגד מגפה. זו, אומר התלמוד, הנקודה: "אילולא אמר לו מלאך המוות, מניין היה יודע?"
4. לטיעון יש עוד חוד אחד ששווה לשים לב אליו. המלאכים אינם טועים בכך שהתורה קדומה מן העולם ושייכת, במקורה, לשמים; המסה השנייה בסדרה הזאת עמדה על הטענה הזאת עצמה. משה אינו מכחיש את מקור התורה. הוא טוען על כתובתה. מכתב נכתב במקום אחד ונשלח למקום אחר, והוא שייך, בסופו של דבר, למי ששמו כתוב עליו. כל "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" נוקב בשם הנמען. מה שקרה דורות אחר כך, כשהשמים עצמם ניסו לתבוע בחזרה מילה מן התורה בבית מדרש אנושי, והפסידו שוב, מסופר במקום אחר באתר הזה, ב"לא בשמים היא" (תנורו של עכנאי).
5. פסוק הראיה הוא איוב כו:ט. בפשוטו אומר הפסוק שאלוהים "מאחז פני כיסא, פרשז עליו עננו". התלמוד קורא אותו כ"מאחז אותו בפני הכיסא", ורבי נחום מוסיף שאלוהים פרש עליו מזיו שכינתו ועננו, כך שהאיש שבשמים עומד עטוף במשהו מן השמים בעודו מדבר בשם הארץ.