ארבע מאות ספסלים

לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ

(משלי טז:יח)

---

התלמוד מתעד מחלוקות רבות, אבל מהפכה אחת בלבד. היא קרתה בבית המדרש ביבנה, דור אחרי חורבן המקדש, כשהתלמידים קמו והעבירו את ראש הישיבה מתפקידו. הוא היה רבן גמליאל, צאצא של הלל, המנהיג המוכר של עם ישראל. האיש שהשפיל פעם אחת יותר מדי היה רבי יהושע, שכבר פגשנו באתר הזה: החכם של תנור עכנאי, זה שקם ואמר "לא בשמים היא".

מה שעושה את הסיפור מופלא אינו ההפיכה. מוסדות מדיחים מנהיגים כל הזמן, ובדרך כלל משאירים אחריהם הריסות. מה שעושה אותו מופלא הוא כל מה שקורה אחר כך: מי נבחר במקומו ולמה, מה עושה המנהיג המודח למחרת בבוקר, מה נכנס בדלתות שנפתחו זה עתה, ואיך נגמרת הפרשה כולה. היא אינה נגמרת במנצח. היא נגמרת בהסדר שאף פוליטיקאי לא היה צופה. התלמוד מספר אותה באריכות במסכת ברכות, והיא נקראת כמו מדריך שנכתב אלפיים שנה מראש: איך קהילה עוברת את משבר ההנהגה שלה ונשמתה שלמה.

הסיפור

תלמיד אחד בא לפני רבי יהושע ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה? רשות, אמר רבי יהושע. התלמיד הלך לרבן גמליאל ושאל שוב. חובה, אמר רבן גמליאל. "והלא רבי יהושע אמר לי רשות?" המתן, אמר רבן גמליאל, עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש.¹

כשנאספו החכמים, עמד השואל ושאל. רבן גמליאל פסק: חובה. ואמר: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר רבי יהושע: לאו. "והלא משמך אמרו לי רשות!" ואז:

יְהוֹשֻׁעַ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ

(ברכות כז ע"ב)

עמד רבי יהושע ואמר: אילו אני הייתי חי והמעיד מת, יכול היה החי להכחיש את המת. ועכשיו ששנינו חיים, איך יכול החי להכחיש את החי? לשקר לא יכול היה, ולשבת לא הורשה. רבן גמליאל ישב ודרש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שכל הקהל התחיל לצעוק אל התורגמן שהשמיע את הדרשה: "עמוד!" ואמרו זה לזה: עד כמה ימשיך רבן גמליאל לצער אותו? בשנה שעברה ציער אותו בעניין הלוח. בעניין הבכורות ציער אותו. ועכשיו זה. בואו ונעביר אותו.²

מי יבוא במקומו? רבי יהושע עצמו? הוא בעל דבר במחלוקת. רבי עקיבא? אין לו זכות אבות שתגן עליו. רבי אלעזר בן עזריה: הוא חכם, הוא עשיר, והוא עשירי לעזרא. באו אליו. אמר: אלך ואמלך באנשי ביתי. נמלך באשתו. אמרה לו: יום אחד יעבירו גם אותך. ענה לה במשל: ישתמש אדם יום אחד בכוס יקרה, ולמחר תישבר. אמרה לו: אין לך שיער לבן. בן שמונה עשרה היה באותו יום. נעשה לו נס, ושמונה עשרה שורות משערו הלבינו. לכן אומר רבי אלעזר בן עזריה במקום אחר: הרי אני כבן שבעים שנה. כבן שבעים, ולא בן שבעים.³

באותו יום סילקו את שומר הפתח, וניתנה רשות לתלמידים להיכנס. שהרי רבן גמליאל גזר:

כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ — לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

(ברכות כח ע"א)

באותו יום נוספו ספסלים. ארבע מאות ספסלים, אומרת עדות אחת; שבע מאות, אומרת אחרת. חלשה דעתו של רבן גמליאל, ואמר: שמא, חס ושלום, מנעתי תורה מישראל. בחלומו הראו לו כדים לבנים מלאים אפר, כאילו לומר: הבאים החדשים אינם שווים דבר. אבל לא כך היה, אומר התלמוד. החלום הוצג לו רק כדי ליישב את דעתו.

באותו יום נשנתה מסכת עדויות, ולא הייתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ורבן גמליאל לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. הוא בא למחרת בבוקר וישב כתלמיד פשוט בין כולם.

אחר כך אמר רבן גמליאל: הואיל והגיעו הדברים לכך, אלך ואפייס את רבי יהושע. הלך לביתו וראה שכתליו שחורים. אמר: מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ענה רבי יהושע: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. מחול לי, אמר רבן גמליאל. רבי יהושע לא השגיח בו. עשה זאת בשביל כבוד בית אבא, אמר. ורבי יהושע נתפייס.⁴

החכמים החזירו את רבן גמליאל, ולא ביטלו את המהפכה פשוט כך: רבי אלעזר בן עזריה לא הושלך הצדה. רבן גמליאל ידרוש שלוש שבתות, ורבי אלעזר בן עזריה אחת. ולכן יכול התלמוד לשאול במקום אחר, על דרשה מסוימת: שבת של מי הייתה?

הלקחים

קל לי יותר להתפעל מן הסיפור הזה מאשר לקלוט אותו עד הסוף, כי כמעט כל דמות בו מתנהגת טוב יותר ממה שבעלי כוח נוהגים בדרך כלל. התלמידים מסלקים את מנהיגם בלי להשמיד אותו, והאיש שסילקו מתגלה כגדול מתפקידו. מי שבא במקומו חולק את התפקיד שזכה בו. אפילו הנס צנוע: שיער לבן. לכן השאלות שכדאי לשאול נוגעות לנקודות המפנה. על מה בעצם ניסה רבן גמליאל להגן? מה הוכיחו ארבע מאות הספסלים? ומה שינה אותו, אם לא ההפיכה?

1. שומר הפתח והספסלים

במרכז הסיפור עומדות שתי תפיסות של מה שבית מדרש נועד לו. רבן גמליאל העמיד שומר בפתח וקבע אמת מידה: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס. זה אידיאל תובעני, כנות לפני למדנות, וכדאי לעמוד בפני הפיתוי לעשות אותו לנבל בגללו. הוא ראה דור של צבועים ומלשינים בין הריסות אסון לאומי. הוא האמין שתורה הנלמדת בידי מי שאינו כן נעשית לנשק. יש בזה משהו.

אבל ביום שסולק שומר הפתח, היה צריך להביא ארבע מאות ספסלים. ארבע מאות אנשים, לפי המניין הצנוע ביותר, עמדו בחוץ כל אותו זמן. כך נראית אמת מידה כזאת מן הצד השני של השער: לא מסננת לצביעות אלא המון ברחוב. והתלמוד מדרג בשקט את שתי התפיסות לפי התוצאות. יום הדלתות הפתוחות היה, בסיפורו, היום הפורה ביותר שזכר בית המדרש: עדויות נשנתה, ושום שאלה לא נשארה בלי הכרעה. התורה, מתברר, גדלה בהמון, על כל כוונותיו המעורבות, ולא בחדר המטוהר. לפחד של רבן גמליאל היה היגיון. לספסלים הייתה תשובה.⁵

2. שמא מנעתי תורה

המפנה המוזר והנוגע ביותר בסיפור הוא מה שהספסלים עושים לרבן גמליאל. הוא רואה אותם, ודעתו חלשה, והוא אומר: שמא, חס ושלום, מנעתי תורה מישראל. כל מנהיג מודח חוזר על טענותיו נגד אחרים. זה, בליל נפילתו, חוזר על חטאיו. ההפיכה לא הכניעה אותו. היה לו יותר מדי עמוד שדרה בשביל זה. הראיות הכניעו אותו. ארבע מאות פנים שהשאיר בחוץ.

אחר כך בא החלום על כדי האפר, האומר לו שהבאים החדשים אינם שווים דבר, והתלמוד עושה דבר שכמעט אין לו אח ורע: הוא מבטל את החלום על הדף עצמו. לא כך היה; הוא הוצג לו רק כדי ליישב את דעתו. הנחמה הייתה אמיתית, אומר התלמוד, והיא הייתה שקרית. השמים, כביכול, אמרו דבר של חסד, ועורכי התלמוד נכנסים כדי לוודא שלא נאמין בו. הם מעדיפים להשאיר את מצפונו של אדם גדול עמוס מאשר לתת לחלום מרגיע לכתוב מחדש ארבע מאות ספסלים. התלמוד נותן לנו לראות את החלום נשלח, ואחר כך אומר לנו את האמת בכל זאת.

וכאן מידתו של האיש: הוא לא נעדר אפילו שעה אחת. בבוקר שאחרי שאיבד הכול, בא צאצאו של הלל וישב על ספסל, תלמיד אחד מבין מאות, בחדר שדחה אותו. הוא לא ייסד ישיבה מתחרה. הוא לא חיכה שיפצירו בו. תפקידו הלך. תורתו לא הלכה. נראה שהחליט, בן לילה, מי משניהם הוא באמת.

3. כותלי הבית

ההדחה קרתה ברבים, אבל התיקון קורה במטבח. רבן גמליאל הולך לבקש סליחה, ובראותו את הכתלים המושחרים הוא לומד בפעם הראשונה איך רבי יהושע מרוויח את לחמו: פחם, פיח, עוני. ההערה שלו נופלת לא במקומה: אדם עשיר ששם לב לפיח. התשובה שהוא מקבל היא כתב האישום האמיתי, עמוק מכל מה שנאמר בהפיכה: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע במה חיים תלמידי החכמים.

המשפט הזה שווה את הסיפור כולו. רבי יהושע אומר שהעוול מעולם לא היה באמת ההשפלות, כואבות ככל שהיו. העוול היה המרחק. מנהיג שאינו יודע במה אנשיו אוכלים יפגע בהם בלי אפילו לשים לב, בכנות גמורה, בקול רם, מקדמת החדר. ההשפלות היו התסמינים. הכתלים הם המחלה. ומכאן שהבקשה לסליחה מתקבלת רק אחרי שרבן גמליאל עמד בתוך הבית וראה את הכתלים. הוא מבקש סליחה פעמיים. בפעם הראשונה, כשהוא עדיין שומר על כבודו, הוא נדחה. בפעם השנייה הוא מזכיר את בית אביו, דורות של שירות, וכאילו אומר: סלח על מה שאני בשביל מה שממנו אני בא. זו טענה צנועה יותר, והיא פועלת.

קוראי המסות על תנור עכנאי יכירו את שני האנשים האלה, ויזכרו שבסיפור ההוא הפצע לא תוקן מעולם ומורה מת מנודה ובודד. כאן אותה קהילה, אותו רבן גמליאל, אותו רבי יהושע, והפעם הביקור נעשה, הסירוב נספג, הניסיון השני נעשה. שני הסיפורים הם ה"לפני" וה"אחרי" של התלמוד: מה המחיר כשהחזקים אינם יכולים לבקש סליחה, ואיך זה נראה כשסוף סוף אחד מהם יכול.

אחרית דבר

הסוף הוא הסדר: שלוש שבתות לרבן גמליאל, אחת לרבי אלעזר בן עזריה. הוא אינו מספק את הצורך של איש בדרמה. המנהיג הזקן חזר אבל קטן יותר. הצעיר נשאר אבל אינו עליון. והלוח עצמו נושא עכשיו, בכל חודש, תזכורת לכך שהשלטון בקהילה הזאת מושאל ולא בבעלות. שבת של מי הייתה, ישאל התלמוד בדרך אגב, מאז ולתמיד. השאלה הזאת, הנשאלת כלאחר יד על שבוע רגיל, היא המצבה האמיתית של המהפכה: בית מדרש שבו הסמכות למדה לחלוק חודש.

לפני שבר גאון, אומר המשל. ביבנה הלך הגאון לפני דבר טוב יותר: ספסל, כותל מושחר, ולוח מחולק. השבר היה הדבר היחיד שכולם הצליחו להימנע ממנו.

---

הערות

1. ברכות כז ע"ב. "בעלי תריסין" הוא הכינוי של בית המדרש לחכמיו: הוויכוח כקרב, עם מגינים והכול. שאלתו של התלמוד האלמוני על תפילת ערבית הייתה שאלה הלכתית חיה, והמחלוקת שמאחוריה לא נסגרה לגמרי מעולם; ההלכה עד היום נותנת לתפילת ערבית משקל שונה במקצת, הד של הדף הזה.
2. שתי ההשפלות הקודמות מסופרות במקום אחר. במעשה הלוח (ראש השנה כה ע"א) ציווה רבן גמליאל על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע עצמו, וכך הכריח אותו לעבור ברבים על פסיקתו שלו. רבי יהושע ציית, ורבן גמליאל עמד ונשקו על ראשו: "בוא בשלום, רבי ותלמידי." הסיפור ההוא מראה את אותה סמכות מופעלת למען עיקרון אמיתי, לוח אחד לעם אחד; הדף הזה מראה איך נראה אותו רפלקס כשאין שום עיקרון על הכף.
3. דבריו "הרי אני כבן שבעים שנה" מוכרים מן ההגדה של פסח, שם הם פותחים את הדיון בהזכרת יציאת מצרים בלילות. מעטים מן האומרים אותם יודעים שהם דבריו של בן שמונה עשרה שהזדקן פתאום מכובד האחריות, בבוקר שבו נמסרה לו ישיבה במשבר.
4. הסיפור ממשיך אחרי הפיוס בקומדיה קטנה של נימוסים: מי יאמר לחכמים שרבי יהושע נתפייס? עומדים לשלוח כובס, ורבי יהושע מתעקש ללכת בעצמו, עם חידה על מזים: מזה בן מזה יזה את מי החטאת. ההסדר המחודש, שלוש שבתות ואחת, בא מיד אחר כך.
5. באותו יום, מוסיף התלמוד, בא יהודה גר עמוני ושאל אם מותר לו לבוא בקהל, ובית המדרש שנפתח זה עתה הוא שפסק שמותר. ביום שבו נפתחו הדלתות לתלמידים, הן נפתחו מעט יותר ממה שמישהו תכנן.