שערי דמעה

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ

(ויקרא כה:יז)

---

המקום שבו מספרים סיפור משנה את מה שהסיפור אומר.

המסה הראשונה הלכה אחרי תנורו של עכנאי עד לשיאו המפורסם: המופתים של רבי אליעזר נדחו, בת הקול נדחתה, רבי יהושע עמד על רגליו והכריז שהתורה לא בשמים היא, והקדוש ברוך הוא חייך: נצחוני בניי. כשמצטטים את זה לבדו, כמו שנוהגים, זה ניצחון, סצנת היסוד של הלכה הנשמעת לשכל האדם. אבל התלמוד לא סיפר את הסיפור לבדו. הוא הציב אותו, בכוונה, באמצע דיון ארוך על אונאה, החטא של פגיעה באדם בדברים, והוא אינו עוצר בחיוך. הוא ממשיך אל אחר הצהריים של אותו יום, ואחר כך אל הלוויה. החכמים צדקו בשאלה איך מכריעים את ההלכה. את שארית היום הם הקדישו להראות מה יכול ניצחון כזה לעלות כשהמנצחים שוכחים את הדינים שתחתם הסיפור מתויק.

המסה הזאת עוסקת במסגרת: בתורות על פגיעה ברגשות שמובילות אל הסיפור, ובחורבן שיוצא ממנו. טענת התלמוד, שהוא טוען אותה בדרך הסידור ולא בדרשה, היא שאלה נושא אחד.

הטקסט

הרבה לפני שהתנור מופיע, הדף כבר מדבר על מילים. כל המלבין פני חברו ברבים, הוא אומר, כאילו שופך דמים. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. הראיה היא תמר, שהוציאו אותה להישרף ועדיין לא אמרה את שמו של יהודה, והשאירה לו את הבחירה להודות במעשהו או לתת לה למות.¹ הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה:יז) נקרא בדקדוק: אונאה כאן היא דברים, ההערה שמוצאת את הפצע הישן, הכינוי, התזכורת למה שהיה אדם פעם. ומכל האנשים, אומר הדף, היזהר באשתך:

אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה

(בבא מציעא נט ע"א)

ואז המשפט שכל הדף יסוב עליו. אומר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי" (איכה ג:ח); ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר "שמעה תפילתי ה'... אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט:יג). ורב חסדא מחדד:

כׇּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה

(בבא מציעא נט ע"א)

השמים, בדור שאחרי החורבן, נעשו כבדי שמיעה, חוץ מנושא אחד. זעקתו של אדם שנפגע בדברים עדיין נכנסת ישר.

אל תוך הדיון הזה מציב התלמוד את התנור. המחלוקת, החרוב, אמת המים שחזרה לאחוריה, הכתלים שנטו, בת הקול, הפסוק, החיוך: הכול כפי שסופר בחלק א. ואז, בלי לעצור לנשום:

באותו היום הביאו החכמים כל טהרות שטיהר רבי אליעזר אי פעם ושרפום באש. נמנו עליו ונידו אותו, מנותק מבית המדרש שעזר לבנות.² מי ילך ויודיע לו? אמר רבי עקיבא, תלמידו הקרוב ביותר: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיע לו בלי זהירות, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, נתעטף שחורים, וישב לפני רבו ברחוק ארבע אמות, המרחק ששומרים ממנודה. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מימים? רבי, אמר, כמדומה לי שחבריך בדלים ממך. הבין רבי אליעזר. קרע בגדיו, חלץ מנעליו וישב על גבי קרקע, ועיניו זלגו דמעות. התלמוד אומר שהעולם לקה באותו יום: שליש בזיתים, שליש בחיטים, שליש בשעורים, ויש אומרים שאף הבצק התקלקל בידי הנשים. בכל מקום שנתן בו רבי אליעזר את עיניו, אש.

רבן גמליאל, הנשיא, ראש יבנה והסמכות שמאחורי הנידוי, היה בים כשעמד עליו נחשול להטביע את ספינתו.

אָמַר: כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

(בבא מציעא נט ע"ב)

נח הים מזעפו. אבל הסיפור עוד לא גמר איתו. אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, הייתה אחותו של רבן גמליאל. מאותו יום ואילך לא הניחה לבעלה ליפול על פניו בתחנון של כל יום, התפילה שבה אדם שופך את כאבו.³ יום אחד היא טעתה, בגלל חשבון חודש שטעו בו, או, יש אומרים, כי עני קרא לה אל הפתח, וכשחזרה מצאה אותו נופל על פניו. קום, אמרה, הרגת את אחי. ושופר יצא מבית רבן גמליאל והודיע שהנשיא מת. שאל אותה רבי אליעזר: מנין ידעת? אמרה: כך מקובלני מבית אבי אבא.

כׇּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה

(בבא מציעא נט ע"ב)

הדף סוגר את המעגל על המילים שבהן פתח.

הלקחים

הנה השאלה שאני חוזר אליה שוב ושוב. החכמים צדקו. חלק א טען שהעיקרון שלהם היה לא רק נכון אלא הכרחי, הדבר שאפשר להלכה לשרוד את חורבן המקדש. ובכל זאת התלמוד מקדיש את החצי השני של הדף לספירת הנזק: יבולים שרופים, זקן בוכה, ספינה שכמעט טבעה, מוות, ומשפט של אישה שנשאר תלוי באוויר. אם ההכרעה הייתה נכונה, מה בדיוק השתבש? למה הדף עושה את האיש שנפגע למסוכן ולא רק למעורר רחמים? מה היו המנצחים צריכים לעשות במקום זה, והאם מישהו בסיפור ידע זאת? ולמה המילה האחרונה ניתנת לאישה שמצטטת את סבה על שערים?

1. המסגרת היא הפסק

לתלמוד יש דרך לפסוק הלכה בעזרת סידור. הוא יכול היה לספר את סיפור התנור בפרק על בתי דין, או על שבועות, או על טומאה וטהרה, שם מקומו של הנושא. הוא הציב את הסיפור תחת אונאה, בין "דמעתה מצויה" לבין "הרגת את אחי". המיקום הזה הוא עצמו פסק: הניצחון הגדול של העיקרון והפגיעה ברבי אליעזר הם מאורע אחד, ומי שמספר את החצי הראשון בלי השני לא סיפר את הסיפור.

כשקוראים כך, הדף מחזיק בשתי אמיתות בבת אחת, ומסרב להרפות מאף אחת מהן. הנידוי לעולם אינו נקרא טעות; העיקרון שעליו הגן עומד, וההלכה היהודית הולכת אחרי הרוב עד היום. אבל גם הכאב לעולם אינו מנוכה כנגד העיקרון. היבולים עדיין נשרפים. הנשיא עדיין מת. להיות צודק, מתעקש הדף, אפילו לצדוק בדבר גדול כמו השאלה מי מכריע את ההלכה, אינו פוטר מדיני פגיעה ברגשות. אין מאזניים שבהם מטרה טובה דיה גוברת על דמעותיו של אדם שהושפל. להיות צודק ולהיות טוב נספרים בנפרד, ואת הספירה השנייה, אנחנו לומדים, השמים שומרים לעצמם.

2. איך הייתה נראית הדרך הנכונה

הטרגדיה לא התחילה בהצבעה. ההצבעה הייתה הקהילה עושה את מה שהייתה חייבת לעשות, ואת מה שהמסה הראשונה הגנה עליו. הטרגדיה מתחילה רגע אחר כך, כשהחכמים הלכו מעבר לדחיית דעה והרחיקו את האדם. והחלק הכואב הוא שהם, דווקא הם, כבר ידעו דרך טובה יותר, כי נהגו בה כל יום. המשנה שומרת את הצד המפסיד במאות מחלוקות, בשמו, לעולם. מסכת עדויות (א:ד–ה) אף עוצרת לשאול למה נכתבות הדעות שנדחו בכלל. היא עונה שבית דין מאוחר יותר עשוי להזדקק להישען על אחת מהן, ושהדורות הבאים צריכים ללמוד שאפילו אבות העולם לא עמדו על דעתם לעולם. דעת מיעוט במשנה אינה נשרפת. היא מונחת על המדף, מכובדת, ונשמרת במקום שהעתיד יכול להגיע אליו. בית הלל ובית שמאי נחלקו דורות על דיני נישואים עצמם, והתלמוד טורח לציין שבכל זאת נשאו אלה מאלה (יבמות יד ע"ב). תנורו של רבי אליעזר יכול היה להיכנס לספרים כדרך שנכנסו אלף דעות של בית שמאי: נדחה ברוב, נשמר, ובעליו עדיין יושב בשורה הראשונה של בית המדרש. כך שהתשובה לשאלתנו מעולם לא הייתה רחוקה. הדרך הנכונה לא הייתה דבר חדש ולא דבר של גבורה. היא הייתה הנימוס היומיומי של המשנה עצמה, שהיה מגיע לחבר האחד שהכי קשה היה לתת לו אותו, ביום שהכי קשה היה לתת.

מול השרפות שהודלקו במקום זה, מציב התלמוד סצנה קטנה אחת של הדרך הנכונה, באותו היום עצמו. רבי עקיבא מתנדב להביא את הבשורה דווקא מפני שהוא יכול לדמיין את השליח הלא נכון: מישהו צודק, נמרץ ובטוח ברוב שמאחוריו. הוא לובש שחורים, מתאבל לפני שרבו יודע שיש על מה להתאבל. הוא יושב במרחק של מנודה בלי לומר את המילה "נידוי". כשהוא מדבר, הוא מציע משפט כל כך עדין שהוא כמעט לא נכון: כמדומה לי שחבריך בדלים ממך. הוא נותן לרבו להבין את האמת בעצמו, וכבודו בידיו שלו. ההצבעה לא אמרה דבר על איך מודיעים למפסיד, ואל תוך השתיקה הזאת רוב המוסדות שופכים את הגרוע שבהם. עקיבא הבין שהדרך שבה אומרים לאדם מובס שהפסיד היא גם תורה, אולי התורה הקשה ביותר בדף. גם דברי רב על האישה שייכים לאותו לקח: ככל שאדם קרוב יותר, דמעתו מהירה יותר, והזהירות שחייבים לו גדולה יותר. רבי אליעזר לא היה זר לאנשים שנידו אותו; הוא היה חבר חייהם כולם. גם דמעתו הייתה מצויה.

החלק האחרון של הדרך הנכונה הוא זה שאיש לא עשה: לחזור. נידוי היה כלי, לא מצבה; הוא נועד כדי שיותר, והחכמים מעולם לא התירו את הנידוי הזה. בכל שארית חייו של רבי אליעזר לא באה משלחת, לא נעשה ניסיון פיוס, והנידוי הותר רק על ערש דווי, מעל אדם גוסס. רבן גמליאל עצמו הוכיח, שנים אחר כך, שתיקון היה אפשרי. כשפגע ברבי יהושע פעם אחת יותר מדי ואיבד על כך את משרתו, הלך לביתו של רבי יהושע וביקש סליחה, והוחזר. איש לא הלך לביתו של רבי אליעזר. הכרעה קשה יכולה להיות מוצדקת בשעה שבה היא נעשית, ולהפוך לאכזריות רק מפני שאיש לא חזר ובחן אותה. האסונות של הדף אינם נובעים מיום ההצבעה לבדו; הם נובעים מכל הימים שאחריו, שבהם ניתן להצבעה לעמוד במקום האדם.

3. איש אחר לא ינחם את המפסיד

ההגנה של רבן גמליאל על הספינה ראויה שיתייחסו אליה ברצינות, והתלמוד מתייחס אליה ברצינות. לא לכבודי, לא לכבוד בית אבא, אלא שלא ירבו מחלוקות בישראל. כל מוסד ששבר אי פעם מתנגד אמר זאת, ולפעמים, כמו כאן, זה נכון, והים נח כדי לומר זאת. המניע שלו מתקבל. ואז הוא מת בכל זאת, כי ההאשמה מעולם לא הייתה גאווה. ההאשמה הייתה אונאה, ובעניין הזה טוהר המניע שלו אינו משנה דבר, כי שוקלים את דמעות הנפגעים, לא את כוונותיהם של מי שגרמו להן.

זה העוקץ בסוף של "לא בשמים היא", והסיבה ששתי המסות הן סיפור אחד. קהילה שלוקחת את ההלכה מידי השמים לוקחת גם את המפסידים. לא נשארה סמכות מלמעלה שתוכיח שהמיעוט צדק, אין קול מן השמים שיחבוש את האדם שההליך שבר. בת הקול ניסתה בדיוק את זה, וההליך, בצדק, סירב לה. הדאגה למובסים נעשתה חלק מן החוקה, הסעיף האנושי בהלכה אנושית. במקום שבו המנצחים מזניחים אותה, שום פסק דין לא מגן עליהם. כל השערים נעולים, והתפילות חוזרות מן השמים הקשים של הדור, חוץ משער אחד, שנשאר פתוח בדיוק לזעקה שהמנצחים הפסיקו לשמוע.⁴

אחרית דבר

המילה האחרונה בסיפור אינה שייכת לאף אחד מן האנשים שהתווכחו בו. אימא שלום, אחות הנשיא, אשת המנודה, עמדה שנים על המשמר בין צערו של בעלה לבין חייו של אחיה, וכשהיא סוף סוף מסבירה איך ידעה שהשופר יתקע, היא אינה מצטטת את בית המדרש. היא מצטטת את בית אבי אביה: כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה. הכלל שכל הדף נכתב כדי ללמד מתברר כמסורת משפחתית, שנשאה אותה האדם היחיד שאהב את שני הצדדים ולא יכול היה לנצח. ההלכה הוכרעה בידי הרוב, בגלוי, בכוח הטיעון, כמו שצריך. הדמעות נכנסו דרך השער האחד שלעולם אינו נסגר.

---

הערות

1. הדף נפתח מתורה קודמת (בבא מציעא נח ע"ב) שאונאת דברים גדולה מאונאת ממון, כי ממון אפשר להחזיר ומילים לא. אחר כך התורות מחריפות: הלבנת פני אדם ברבים נמשלת לשפיכות דמים, לפי ההבחנה שהפנים המבוישות מלבינות כשהדם אוזל מהן, והראיה מתמר (בראשית לח) היא שהלכה בשתיקה אל ההוצאה להורג ולא חשפה את יהודה, והשאירה את ההודאה לו. הדף אף מביא את דוד המלך, שרדפו אותו בלעג על חטאו, כדי להראות כמה זמן פצעים כאלה נשארים פתוחים.
2. הנידוי היה הרחקה רשמית: חכם מנודה הורחק למרחק ארבע אמות ונסגר מפני החיים המשותפים של בית המדרש. רבי אליעזר נשאר תחתיו כל ימי חייו, ולימד את המעטים שעוד באו. התלמוד (סנהדרין סח ע"א) מספר שרבי עקיבא וחבריו באו אליו על ערש דווי, שהוא התאבל על התורה המתה עמו ("הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים"), ושהנידוי הותר רק כשמת, ורבי יהושע עמד והכריז: הותר הנדר.
3. תחנון, התחינה שאומרים בפנים מונחות על הזרוע אחרי התפילה של כל יום, הוא תפילת הצער הפרטי; לא אומרים אותו בראש חודש ובימי שמחה אחרים, ולכן היה חשוב חשבון החודש שטעו בו. הפחד של אימא שלום נשען על אותה תורה שציטטה אחר כך: כאבו של בעלה, שנשפך בשער הפתוח האחד של השמים, ייענה, והתשובה תיפול על אחיה.
4. החומרה של רבן גמליאל הייתה דפוס, והמסורת זכרה את מחירה. כמה שנים אחרי הסיפור הזה הוא השפיל את רבי יהושע ברבים פעם אחת יותר מדי, והחכמים העבירו אותו ממשרת הנשיא (ברכות כז ע"ב–כח ע"א), והחזירו אותו רק אחרי שהלך לביתו של רבי יהושע לבקש סליחה. הסיפור ההוא, כמו זה, מסתיים בכך שהמשרה מושפלת לפני האדם שנפגע, ושני הדפים נקראים כתורה אחת מתמשכת על כוח ומילים ביבנה.