השורה השמינית
משה מבקר בכיתתו של רבי עקיבא ושואל את השאלה שאין לה תשובה
מנחות כט ע"ב · ישעיהו נה:ח–ט
דבר קצר לפני שנתחיל. הדברים שלפניכם הם קריאה אחת מני רבות. חלק מן הדמויות בסיפורים האלה היו צדיקים גדולים — אנשים ונשים בעלי שיעור קומה רוחני שאין בידינו למדוד — והחכמים שמסרו את הסיפורים בחרו כל מילה בקפידה. אנו מציעים פירוש, על פי הכתוב ועל פי המפרשים; איננו מתיימרים לרדת לעומק מחשבותיהם או רגשותיהם. מקום שבו נאמר במסה "הוא הרגיש" או "החכמים התכוונו", יש לקרוא: "כך הסיפור, כפי שאנו מבינים אותו, מזמין אותנו לראות אותם".
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה׳
(ישעיהו נה:ח)
במסכת מנחות, באמצע הלכות על האופן שבו יש לכתוב את אותיות ספר התורה, מספר התלמוד סיפור על מסע בזמן. משה עולה לקבל את התורה ומוצא את הקדוש ברוך הוא מתעכב, מוסיף כתרים קטנים לראשי האותיות. הוא שואל למה, והתשובה שולחת אותו ארבע־עשרה מאות שנה קדימה, אל כיתה ביהודה הרומית. שם הוא מתיישב מאחור ואינו מבין דבר.
זה אחד הסיפורים הנועזים ביותר שסיפרו החכמים אי פעם, ואחד הקצרים ביותר. בתריסר שורות הוא שואל מהי מסורת, אם מייסדה של תורה היה מזהה את מה שעשו ממנה יורשיו, וכמה מתוכניתו של הקדוש ברוך הוא רשאי אדם להבין, אפילו הגדול שבבני האדם שחי אי פעם. יש בו גם, פעמיים, המשפט הקשה ביותר שהקדוש ברוך הוא אומר בכל התלמוד: שתוק. כך עלה במחשבה לפניי. הכול תלוי בכך שנשמע את המשפט הזה נכון. לכן יש לקרוא את הסיפור לאט, ועד סופו הנורא.
הסיפור
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות התורה.¹ אמר לפניו משה: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.²
אמר משה: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך משה וישב בסוף שמונה שורות בבית מדרשו של רבי עקיבא, ולא ידע מה הם אומרים. תשש כוחו. עד שהגיעו לדבר אחד, ואמרו התלמידים לרבם: רבי, מניין לך? ואמר להם רבי עקיבא: הלכה למשה מסיני. ונתיישבה דעתו של משה.
חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?³ אמר לו:
שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי
(מנחות כט ע"ב)
אמר משה: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר משה לאחוריו וראה ששוקלים את בשרו של רבי עקיבא במקולין. אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו:
שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי
(מנחות כט ע"ב)
זה כל הסיפור. רבי עקיבא עונה למוות בידי הרומאים אחרי מרד בר כוכבא, והתלמוד מספר על מותו במקום אחר, בדף האחרון של המסה הזאת. כאן הוא אינו נותן נחמה ואינו נותן הסבר. הסיפור נגמר היכן שהוא נגמר.
הלקחים
בכל פעם שאני קורא את הסיפור הזה אני נדהם כמה מעט הוא מגן על גיבוריו, או על קוראיו. משה, גדול המורים, יושב בכיתה ונכשל. רבי עקיבא, גדול הדורשים, מוצג לנו פעמיים: פעם מלמד, ופעם נשקל כבשר. והקדוש ברוך הוא עונה על שתי השאלות החשובות ביותר בסיפור בכך שהוא מסרב לענות עליהן. מה נשאר ללמוד מסיפור שבנוי כך? שלושה דברים, אני חושב, וכל אחד קשה מקודמו.
1. כתרים לאדם שעוד לא נולד
הסיפור נפתח בתמונה של הקדוש ברוך הוא כותב, ומתעכב על הכתיבה, כדי להוסיף עיטורים שמשה, המקבל הראשון והגדול של התורה, אינו מבין ולעולם לא ישתמש בהם. הם לא בשבילו. הם בשביל אדם שיבוא בעוד אלף וארבע מאות שנה, ויקרא משמעות מתוך כל קוץ.
אם לוקחים את התמונה הזאת ברצינות, היא משנה את מהותה של מסורת. התורה נכתבה, בכוונה, כדי להיות גדולה מקוראיה הראשונים. יש בה מטען שממוען אל העתיד: קוצים וכתרים ומוזרויות שהדור המייסד אינו רואה את תכליתם, והם מחכים לקורא שיראה. משה מקבל טקסט גדול ממשה, והקדוש ברוך הוא מוצג כמי שבונה את הגודל הזה בכוונה, ומעכב את המסירה כדי לפנות מקום לעקיבא. כל מורה שלימד פעם דבר שתלמיד לקח אחר כך רחוק יותר ממה שהמורה יכול היה ללכת אחריו, עמד לרגע במקום שבו עומד משה בסיפור הזה. המסורת אינה ירושה חתומה שעוברת בשלמותה. היא דבר חי, והראיה לגדולתם של הנותנים היא דווקא זו שמתנתם גדלה מעבר להם.
מסה קודמת באתר הזה סיפרה איך פסקו החכמים שהתורה "לא בשמים היא", שהפירוש שייך לבית הדין שעל הארץ, והקדוש ברוך הוא מקבל את פסקיו. הסיפור הזה הוא אותה תורה מן הצד השני. לא החכמים תובעים את הזכות לפרש, אלא השמים מוצגים כמי שמתכננים זאת מראש, וזורעים בטקסט כתרים לקוראים שעוד לא נולדו.
2. האיש בשורה השמינית
ואז באה הכיתה, והתלמוד אינו חס על גיבורו. משה יושב בסוף שמונה שורות, בקצה האחורי ביותר, ואינו יכול לעקוב אחר הדיון. כוחו תש. הנביא הגדול ביותר שחי אי פעם אובד בשיעור על התורה שלו עצמו.
מה שמשיב אותו ראוי לתשומת לב זהירה, מפני שאין זו הבנה. הוא לעולם אינו מגיע להבין את הטיעון. מה שמשיב אותו הוא ציטוט. תלמיד מקשה על רבי עקיבא, מניין לך, ועקיבא עונה: הלכה למשה מסיני. התורה שבה דנים היא תורה שמשה אינו יכול לזהות, והיא מיוחסת למשה. ונתיישבה דעתו.
יש כאן אירוניה עדינה ונחמה עמוקה, והן באות יחד. האירוניה: התורה שבה דנים היא תורה שמשה אינו יכול לזהות, ובכל זאת היא באמת שלו. היא ניתנה בסיני כזרע, וארבע־עשרה מאות שנות לימוד פרשו אותה לצורה שנושאה הראשון לא ראה מעולם. הנחמה: מה שייצב את משה לא היה שליטה בחומר. זו הייתה הידיעה שהוא עדיין קשור אליו, שכל הבניין הנישא עומד על שמו, שהתלמידים ארבע־עשרה מאות שנה אחריו עדיין מוליכים את טיעוניהם אל מה שהוא הוריד מן ההר. אדם יכול לשאת את זה שאינו מבין. מה שאדם אינו יכול לשאת הוא שאינו שייך. התלמוד, שאוהב שליטה בחומר כמו כל מסורת עלי אדמות, נותן כאן לגדול גיבוריו להתנחם בשייכות במקום זאת, ומתכוון לכך.
3. שתוק
עכשיו החלק הקשה. משה שואל שתי שאלות, והן שתי השאלות הטובות ביותר בסיפור. אם יש לך את עקיבא, למה לתת את התורה על ידי? וכשהוא רואה את מותו של עקיבא: זו תורה וזו שכרה? בשתי הפעמים התשובה זהה. שתוק. כך עלה במחשבה לפניי.
תהיה זו קריאה שגויה, אני חושב, לשמוע בזה את הקדוש ברוך הוא מעניש על השאלה. הקדוש ברוך הוא הוא שהראה לו את הכיתה, והוא שבחר, כשנשאל על שכרו של עקיבא, להראות את המקולין. משה לא נתפס מציץ. הוא הובל אל החלון. השתיקה שנצטווה עליה אינה שתיקה של נושא אסור. היא הגבול של מה שאפשר בכלל לתרגם כלפי מטה אל תוך הבנה אנושית. יש דברים, אומר הסיפור, שעלו במחשבה האלוהית ויש להם טעמים שחיים שם. והמוח הגדול ביותר בתולדות האדם, שעומד קרוב אל הקדוש ברוך הוא כמו שעמד אדם אי פעם, שומע: מכאן, לא הלאה.
וכאן שומר התלמוד על משמעת נוראה. הוא אינו מסביר את מות הקדושים. הוא אינו אומר שהסבל טוב בסתר, או שמותו של עקיבא שירת תכלית נסתרת שהיינו מריעים לה אילו ראינו אותה. הוא משאיר את שאלתו של משה עומדת בטקסט, בלי תשובה, לעולם. כל דור שקורא את הדף שואל אותה שוב, ואין משתיקים אותו על ששאל. השאלה נשמרת. רק הדרישה שתיענה נדחית.
יש עוד דבר אחד, והתלמוד ודאי רוצה שנדע אותו. משה שאל את השאלה מבחוץ, כצופה. עקיבא, בתוך העינויים, לא שאל אותה. כשסרקו הרומאים את בשרו, מספר התלמוד במקום אחר, הוא קרא קריאת שמע. ולתלמידיו הבוכים אמר שכל ימיו תהה אם יוכל לאהוב את הקדוש ברוך הוא בכל נפשו, ועכשיו כשהגיע הרגע, לא יחמיץ אותו.⁴ את השאלה שאיש אינו יכול לענות עליה מבחוץ, ענה האיש שבפנים בחייו. זה אינו פותר את שאלתו של משה. זה עומד לצידה, ואולי זה המקום היחיד שבו תשובה יכולה לעמוד.
אחרית דבר
פתחו כל ספר תורה והביטו בראשי האותיות. על רבות מהן, עד היום, צייר הסופר שלושה קווים קטנים, כמו כתרים זעירים. ההלכה מחייבת אותם; איש אינו יודע מה פירושם. סופרים התווכחו במשך מאות שנים על אילו אותיות בדיוק מקבלות אותם ואיך הם נוצרים, והוויכוחים מצטטים את הדף הזה. הכתרים עדיין שם, עדיין מחכים. הם העתיד השמור של התורה: הסימן הגלוי, בכל ספר, שהטקסט יודע יותר מקוראיו. אי שם במורד הדורות יש תמיד עקיבא אחר, שעוד לא נולד, שקוץ כלשהו של הקולמוס חיכה לו כל הזמן.
הערות
- מנחות כט ע"ב. ההקשר ההלכתי של הדף הוא הכלל שאותיות מסוימות צריכות את כתריהן (תגין), ושספר תורה עלול להיות פסול בלעדיהם. הסיפור מסביר, בלשון של אגדה, למה עיטורים שאיש אינו מבין נחשבים הכרחיים.
- "תילין תילין של הלכות" מכל קוץ: שיטת הדרשה של רבי עקיבא ידועה בכך שמצאה משמעות בכל פרט של הטקסט, בכל "את" ו"גם", ואילו חברו רבי ישמעאל סבר ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". הסיפור נוקט את צדו של עקיבא, באומץ: לשיטתו, ולא לשיטת ישמעאל, מוצג הקדוש ברוך הוא מתכונן.
- זה ביקור שמימי אחר מזה שמסופר בסדרת מתן תורה באתר הזה, שבו משה עולה וצריך להשיב למלאכים המתנגדים לכך שבן אדם ייקח את התורה (שבת פח ע"ב–פט ע"א). שם הוא מנצח בוויכוח. כאן הוא מפסיד בו, או ליתר דיוק, אינו רשאי לנהל אותו. שני הסיפורים יחד הם דיוקנה המלא של המסורת את סיני: ניצחון בדרך למעלה, שתיקה בפסגה.
- ברכות סא ע"ב. רבי עקיבא מת בקיסריה בעינויים רומיים, כשהוא קורא קריאת שמע ומאריך במילה "אחד" עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. המלאכים שם שואלים את הקדוש ברוך הוא את אותה שאלה ששואל משה כאן, כמעט באותן מילים, "זו תורה וזו שכרה?", ומקבלים תשובה אחרת: "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". התלמוד מכיר את שתי התשובות. הוא בחר לסיים את הסיפור שלנו בשתיקה.