המלווה לשבת

וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה׳ מְכֻבָּד

(ישעיהו נח:יג)

---

מה עושים במתנה שאי אפשר להחזיר?

את רוב המתנות אפשר. על ארוחה משיבים בארוחה, והחשבון נשאר מאוזן פחות או יותר. אבל יש דברים שבאים ממקור שאינו צריך דבר בחזרה: יום מנוחה שלא הרווחנו, שבוע שנגמר בין אם הגיע לנו ובין אם לא. לחכמים הייתה מילה למה שעושים במתנה כזאת. מכבדים אותה. והכבוד, בדף הזה, אינו רגש. הוא שורה של מעשים, רובם קטנים וחלקם יקרים.

הדף בשבת קיט ע"א נפתח ברבנים שעושים עבודות בית. גדולי החכמים של שתי ארצות נמצאים מולחים דגים, מבקעים עצים, מנשבים באש. אחד מהם עומד בחוץ בין השמשות, עטוף בגלימתו הטובה, וקורא אל הערב כאילו מישהו מגיע. אחר כך בא הסיפור על אדם עני בשם יוסף, שכן עשיר, מרגלית ודג. הוא נגמר בזר על הדרך שאומר משפט אחד, שמצטטים אותו מאז. אחר כך קיסר שרוצה מתכון, שני מלאכים שהולכים אחריך הביתה בליל שבת, ואריה.

הטקסט

הדף מתחיל עם רדת החשכה.

רַבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אָמַר: ״בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה״. רַבִּי יַנַּאי לָבֵישׁ מָאנֵי מְעַלְּיֵי, וְאָמַר: ״בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה״

רבי חנינא היה מתעטף ועומד לעת ערב בערב שבת ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". רבי ינאי היה לובש בגדים נאים ואומר: "בואי כלה, בואי כלה".

שני דימויים ליום אחד: מלכה שיוצאים לקראתה, כלה שמכניסים אותה פנימה. ואז סצנה קטנה. רבה בר רב הונא מגיע בלי הודעה לבית רבה בר רב נחמן, ומגישים לו שלוש סאים של עוגות משובחות. ידעתם שאני בא? הוא שואל. הם עונים: וכי אתה חשוב לנו יותר ממנה? העוגות היו לשבת. הוא פשוט נכנס באמצע.

ואז הרשימה. רבי אבא קנה בשר משלושה עשר קצבים לכבוד שבת והאיץ בטבחים. רבי אבהו ישב על כיסא של שן ונשב באש שמתחת לקדרה. רב ענן לבש חלוק פשוט וכהה לעבודה, מפני שכפי שלימדו בבית רבי ישמעאל, אין מוזגים כוס לרבו בבגדים שבישלו בהם. רב ספרא צלה בעצמו את ראש הבהמה. רבא מלח את הדגים. רב הונא הדליק את הנרות. רב פפא גדל את הפתילות. רב חסדא חתך את הסלק. רבה ורב יוסף ביקעו את העצים. רבי זירא הצית את הקיסמים. ורב נחמן בר יצחק נשא משאות על כתפו פנימה והוציא אותם שוב, והסביר: אילו באו לבקרני רבי אמי ורבי אסי, כלום לא הייתי נושא בשבילם? הדף אינו אומר שהאנשים האלה התהדרו. הוא אומר שזה מה שעשו ביום שישי אחר הצהריים.¹

ואז הסיפור שבזכותו זוכרים את הדף.

יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי, הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה נְפִישִׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא. אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: כּוּלְּהוּ נִכְסֵי — יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי אָכֵיל לְהוּ

יוסף מוקיר שבת: היה גוי אחד בשכנותו שהיו נכסיו מרובים מאוד. אמרו לו החוזים בכוכבים: כל נכסיך, יוסף מוקיר שבת יאכל אותם.

האיש מוכר את כל מה שיש לו, קונה במעות מרגלית אחת ותופר אותה בכובעו. אי אפשר לאכול דבר אם הכול במקום אחד, על ראשו שלו. כשהוא חוצה נהר במעבורת, הרוח לוקחת את הכובע, הכובע נופל למים, ודג בולע אותו. הדג נתפס ומובא לשוק ביום שישי לעת ערב, כשאיש אינו קונה. מי קונה דג בשעה כזאת? שואלים הדייגים. קחו אותו ליוסף מוקיר שבת, אומרים להם; הוא תמיד קונה. הוא קונה אותו, קורע אותו, מוצא את המרגלית ומוכר אותה בשלוש עשרה עליות מלאות דינרי זהב.²

פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא סָבָא אֲמַר: מַאן דְּיָזֵיף שַׁבְּתָא — פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא

פגש בו זקן אחד ואמר: מי שמלווה לשבת, השבת פורעת לו.

אחר כך שואל הדף מאין בא העושר. רבי יהודה הנשיא שואל את רבי ישמעאל בר רבי יוסי: עשירי ארץ ישראל, במה זכו? מפני שמעשרים, הוא אומר, וקורא את "עשר תעשר" (דברים יד:כב) כ"עשר בשביל שתתעשר". ועשירי בבל, שאין להם מעשר? מפני שמכבדים את התורה. ועשירי שאר הארצות, שאין להם לא זה ולא זה? מפני שמכבדים את השבת. רבי חייא בר אבא מספר על מארח בלודקיא ששולחן הזהב שלו נישא בידי שישה עשר איש. כשהביאו אותו, אמר עליו המארח "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד:א); כשסילקו אותו, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו:טז). במה זכית לכל זה? קצב הייתי, אומר האיש, ובכל פעם שמצאתי בהמה נאה אמרתי: זו תהיה לשבת.

ואז קיסר שואל את רבי יהושע בן חנניה מדוע תבשיל השבת ריחו נודף כל כך.

אָמַר לוֹ: תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ וְשַׁבָּת שְׁמוֹ, שֶׁאָנוּ מְטִילִין לְתוֹכוֹ וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ: תֵּן לָנוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: כׇּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — מוֹעִיל לוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ

(שבת קיט ע"א)³

אחריהם באות ההלכות למעשה. "וכבדתו" (ישעיהו נח:יג): רב אומר, להקדים את סעודת השבת; שמואל אומר, לאחר אותה. בניו של רב פפא בר אבא, שהיו להם בשר ויין על השולחן בכל יום, שאלו איך אנשים כמותם יכולים לעשות היכר. אם רגילים להקדים, מאחרים; אם לאחר, מקדימים. רב ששת הושיב את תלמידיו בשמש בקיץ ובצל בחורף, כדי שלא יתעכבו אחרי השיעור ויפסידו את עונג היום.

ובדף הבא, שני מלאכים.

שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ

(שבת קיט ע"ב)

ואם לא, המלאך הרע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, והמלאך הטוב עונה אמן בעל כורחו. רבי אלעזר מוסיף: לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואפילו אינו צריך אלא לכזית; ורבי חנינא, יסדר אותו שוב במוצאי שבת, מאותה סיבה. הדף נחתם ברבי אבהו, שבכל מוצאי שבת שחטו לו עגל כדי שיאכל ממנו כוליא אחת לכבוד השבת היוצאת. בנו אבימי, שגדל ונעשה נבון, שאל למה לבזבז עגל שלם; נשאיר כוליא מערב שבת. השאירו כוליא. בא אריה ואכל את העגל שחסכו.⁴

הלקחים

יש כאן כמה דברים שקל לדלג עליהם, ודווקא הם החשובים. למה רוצה התלמוד שנראה את גדולי חכמיו עם שרוולים מופשלים, מולחים דגים ומנשבים בגחלים? למה הסיפור היחיד בדף עוסק באדם שאינו תלמיד חכם כלל, ומה בדיוק עשה נכון? למה מתכוון הזקן ב"מלווה"? למה אין הקיסר יכול לקבל את התבלין, ולמה המלאכים מסתכלים בנר ובשולחן ולא באדם? ולמה נגמר הדף באריה שאוכל עגל? אני חושב שהדף כולו הוא תשובה אחת לשאלת הפתיחה. מתנה שאי אפשר להחזיר עדיין אפשר לכבד, והכבוד נעשה בידיים, מראש, בלי לצפות לתמורה.

1. במו ידיך

רשימת החכמים ארוכה, והתלמוד אינו טורח לקצר אותה. דגים, עצים, פתילות, סלק, אש, משאות. אלה אנשים שהיו להם בני בית; את העבודה יכול היה לעשות מישהו אחר, ובימים אחרים אכן עשה. ביום שישי אחר הצהריים הם בחרו לעשות אותה בעצמם.

רב נחמן בר יצחק נותן את הטעם, והוא המפתח לדף. אילו באו רבי אמי ורבי אסי לביתי, כלום לא הייתי נושא בשבילם? אורח גדול אין מכבדים בשליחת המשרתים. מכבדים אותו בידיו של בעל הבית. רב נחמן אומר שהשבת היא אורח בדרגה הזאת. שני הדימויים בראש הדף אומרים אותו דבר: מלכה שיוצאים לקראתה, כלה שמקבלים אותה בפתח. את המלכה אין מקבלים מן הכורסה. לובשים את הגלימה, כמו רבי חנינא, ויוצאים החוצה.

לכן הרשימה עשויה ממלאכות קטנות ולא גדולות. הכבוד שנותנים לאדם הוא ברובו קטן: הכיסא שמזיזים לו, הכוס הטובה, הנר שמדליקים לפני שהוא מגיע. החכמים נוהגים ביום כמו שאנחנו נוהגים באדם שאנחנו אוהבים. המארח שנתפס עם שלוש סאים של עוגות אומר זאת בשורה אחת: וכי אתה חשוב לנו יותר ממנה?

2. להלוות לשבת

ואז יוסף. הסיפור מקפיד לומר מי הוא אינו: לא רב, לא עשיר, לא בעל תואר. הוא אדם שמכירים אותו ברחוב שלו בהרגל אחד: הוא קונה את הטוב ביותר לשבת, בכל שבוע, בין אם הוא יכול להרשות לעצמו ובין אם לא. הסיפור כולו תלוי בכך שההרגל הזה ידוע. כשאיש אחר לא יקנה דג ביום שישי עם חשכה, אומרים לדייגים לאן ללכת, כי כולם יודעים לאן ללכת.

השכן העשיר, מצדו, עושה מה שעושים אנשים פיקחים. כשאומרים לו שעושרו יגיע ליוסף, הוא הופך את הונו לקטן ונייד, מרגלית אחת, ושומר אותה על ראשו שלו. זו תוכנית מושלמת, והרוח מבטלת אותה ברגע. התלמוד אינו צוחק עליו. הוא מעמיד זו לצד זו שתי דרכים להחזיק במה שיש לך. אדם אחד אוחז הכול קרוב לעצמו ומאבד אותו למים. השני נותן מעט משלו בכל יום שישי כבר שנים, ליום שלעולם אינו מחזיר לו, והמים מביאים לו אותו.

לזה מתכוון הזקן. לא "מי שקונה לשבת" ולא "מי שנותן לשבת", אלא מי שמלווה. הלוואה היא כסף שמוסרים בלי לראות מה ייעשה ממנו, מתוך אמון שיחזור. יוסף מלווה כבר שנים בלי שום סימן של פירעון, והסיפור אינו אומר שציפה לו. הדג אינו שכר על חישוב. זה מה שקורה כשהרגל ארוך של נתינה בלי שכר פוגש מזל: למזל יש מקום לנחות בו. הקצב מלודקיא הוא אותו אדם בארץ אחרת. שנים הפריש את הנתח הטוב ביותר ואמר: זה לשבת. הוא לא התעשר בתחבולה. הוא נעשה אדם ששולחן זהב יכול לקרות לו.

בניו של רב פפא שואלים את השאלה ההוגנת בשביל כולנו. ומה אם כבר אוכלים היטב בכל יום? אז אי אפשר לכבד את השבת ביותר. מכבדים אותה בשינוי: מזיזים את הסעודה. הלקח אינו על דגים או זהב. כבוד הוא דבר שעושים בכוונה, שעולה משהו, ושאפשר לראות אותו. אם היום נראה כמו כל יום אחר, לא הלווית לו כלום.

3. התבלין, המלאכים והאריה

שאלת הקיסר היא שאלתו של כל מי שעומד בחוץ, ושל כל מי שבפנים בשבוע עייף: מה המרכיב? אמור לי מה אתם שמים בקדרה. תשובתו של רבי יהושע אינה התחמקות. התבלין הוא השבת; אין בתבשיל שום דבר אחר. מה שנותן לאוכל את הטעם הזה הוא השבוע של הציפייה לו, אחר הצהריים של ההכנה, הנר, השולחן, האנשים שעצרו. את זה אי אפשר להגיש מעבר לשולחן של ארמון. זה מועיל למי ששומר שבת ולא למי שאינו שומר, וזה אינו כלל. זה תיאור.

ואז המלאכים, וראו מה הם בודקים. לא את לבו של האדם. את הנר, את השולחן, את המיטה. שלושה דברים מוחשיים, שכל אחד מהם הוכן לפני החשכה בידי מישהו. בליל שבת המלאכים אינם נושאים נאומים. הם שואלים רק אם הבית מוכן, ואז שניהם, גם זה שהיה מעדיף שלא, אומרים: יהי רצון שיהיה כך שוב. השכר על שבת מכובדת הוא עוד שבת כזאת. העונש על שבת מוזנחת הוא עוד שבת כזאת. זה מה שהרגל הוא, והדף יודע זאת. ומכאן כללו של רבי אלעזר: לסדר את השולחן אפילו בשביל כזית. לא מפני שמישהו רעב, אלא מפני שהמלאכים באים, ומה שהם מחפשים הוא אם טרחת.

ואז העגל. הטענה של אבימי היא הטענה הנבונה. עגל שלם בשביל כוליא אחת הוא בזבוז, וכוליא ששמרו מערב שבת תעשה את אותה עבודה. כל מי שניסה אי פעם לייעל מסורת טען את הטענה הזאת. האריה הוא תשובת התלמוד, והיא אינה מעודנת. מה שחוסכים מתוך זהירות כלפי השבת, אין שומרים. הדף שהתחיל ברבנים שמבקעים את עציהם בעצמם נגמר בסירוב לחיסכון היחיד שהוצע בו. לשבת מלווים. עליה לא חוסכים.

אחרית דבר

יוסף היה בדרכו לאנשהו כשהזקן פגש בו. התלמוד אינו אומר לאן, או מי היה הזקן, והשורה טובה יותר בזכות זה: זר על הדרך, משפט אחד, והוא איננו. מי שמלווה לשבת, השבת פורעת לו.

קל היה להפוך את זה להבטחה על כסף, והדף עצמו מסרב לכך. הוא מניח את המרגלית ליד שולחן זהב, נכון, אבל גם ליד שלושה עשר קצבים, אש שמנשבים בה, צלחת עוגות, אדם עטוף בגלימתו בין השמשות, ושני מלאכים שרוצים לראות נר דולק. הפירעון שרוב האנשים מקבלים אינו דג. הוא הבית בליל שבת כשהכול מוכן, וההרגשה, כשהדלת נסגרת, שמישהו התקבל בברכה. הזקן על הדרך לא דיבר על מרגליות. הוא דיבר על הדף כולו.

---

הערות

1. הדף שייך לשורה ארוכה של מאמרים על עונג שבת שמתחילה בקיח ע"ב, ובנויה על ישעיהו נח:יג. החכמים הנזכרים כאן חיו במאות השלישית והרביעית, גם בארץ ישראל (רבי חנינא, רבי ינאי, רבי אבהו, רבי זירא) וגם בבבל (רבא, רב הונא, רב פפא, רב חסדא, רבה, רב יוסף, רב נחמן בר יצחק, רב ששת). רבי יהושע בן חנניה, שעונה לקיסר, קדום יותר: חכם מן הדור שאחרי חורבן הבית, שהתלמוד מתעד כמה פעמים את חילופי הדברים שלו עם שליטי רומא.
2. "מוקיר שבי" פירושו בארמית "המוקיר את השבת", והתלמוד נוהג בזה כשמו של האיש, כמו שכפר מכיר אדם לפי מה שהוא עושה. מחיר המכירה הוא "תליסר עיליתא דדינרי דדהבא". רש"י מפרש "עיליתא" כעליות, עליות גג מלאות מטבעות; התוספות מפרשים אותה כמידה או ככלי. כך או כך, פירוש המספר הוא: יותר ממה שיכול היה לספור.
3. יש כאן משחק מילים שהולך לאיבוד בתרגום. רבי יהושע עונה שהתבלין נקרא שבת; ובלשון חכמים שֶׁבֶת הוא גם השמיר, תבלין נפוץ, באותן אותיות בדיוק. הקיסר שומע עשב. הרב מתכוון ליום.
4. קטע הדף שאחרי האריה, שאינו נדון כאן, הוא רשימה של מאמרים בנוסח "לא חרבה ירושלים אלא בשביל...": בשביל שחיללו בה את השבת, בשביל שביטלו קריאת שמע, בשביל שביטלו תינוקות של בית רבן, בשביל שלא היתה להם בושת פנים, בשביל שהושוו קטן וגדול, בשביל שלא הוכיחו זה את זה, בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. זה נושא אחר, ולחורבן ירושלים יש שתי מסות משלו באתר הזה.