לא בשמים

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה

(דברים ל:יב)

---

מי מכריע מהי ההלכה, כששני הצדדים בטוחים בעצמם?

כל קהילה שמאריכה ימים אחרי מייסדה פוגשת את השאלה הזאת, ורוב התשובות גרועות. אם הולכים אחרי האיש המבריק ביותר בחדר, ההלכה מתה איתו. אם הולכים אחרי מי שמדבר בשם השמים, ההלכה שייכת למי שטוען להתגלות הרועשת ביותר. תשובת התלמוד באה בסיפור המוזר ביותר שהוא מספר, ולסיפור יש תאריך וכתובת. הוא קורה ביבנה, הישיבה הקטנה ליד החוף, שבה בנו החכמים מחדש את היהדות בשנים שאחרי שרומא שרפה את בית המקדש, בסביבות שנת 100. בית המקדש היה המרכז: מזבח אחד, בית דין אחד, מקום אחד שבו שאלות הגיעו לסופן. עכשיו לא היה בית מקדש, לא היה בית דין בירושלים, והיה עם שמתפזר על פני אימפריה. מה שיחליטו חכמי יבנה על הדרך שבה מתקבלות הכרעות, או שיחזיק את העם הזה יחד, או שיראה אותו מתפורר לכיתות.¹

הוויכוח שהכריח לשאול את השאלה עסק, למראית עין, בכלי מטבח. תנור נחתך לחוליות והורכב מחדש, עם חול בין השכבות. רבי אליעזר בן הורקנוס, בעל הזיכרון הגדול של דורו, סבר שהתנור שבור ולכן אינו יכול לקבל טומאה. שאר החכמים סברו שהוא עדיין תנור. זו כל המחלוקת. מה שקרה אחר כך כולל עץ חרוב, אמת מים, כותלי בית המדרש, וקול מן השמים. המסה הזאת, הראשונה מתוך שתיים, הולכת אחרי הוויכוח עד לשיאו המפורסם: היום שבו החכמים גברו על השמים בהצבעה, והשמים חייכו. המסה השנייה הולכת אחרי המחיר של הניצחון הזה. התלמוד מספר את הסיפור הזה בתוך הדיון שלו על פגיעה באנשים בדברים, והוא אינו מסתיים בחיוך.

הטקסט

המשנה מתעדת את המחלוקת בשתי שורות יבשות: תנור של חרס, שנחתך לחוליות, וחול בין החוליות; רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים.² הגמרא מוסיפה שקראו לו תנור של עכנאי, כלומר של הנחש, מפני שהחכמים הקיפו אותו בטיעונים כמו נחש המתכרך סביב טרפו. באותו היום, אומר התלמוד, השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו ממנו.

אז הוא חדל להתווכח וקרא לעדים.

אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי — חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב

(בבא מציעא נט ע"ב)

הוא אמר: אם הלכה כמותי, אמת המים תוכיח, ואמת המים חזרה לאחוריה. אמרו: אין מביאים ראיה מאמת המים. הוא אמר: כותלי בית המדרש יוכיחו, והכתלים נטו ליפול. רבי יהושע בן חנניה גער בכתלים: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? מפני כבודו של רבי יהושע לא נפלו הכתלים, ומפני כבודו של רבי אליעזר לא זקפו. הם עדיין נוטים ועומדים.

אז פנה רבי אליעזר מעל ראשי כולם.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי — מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ. יָצָאתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מָה לָכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם

(בבא מציעא נט ע"ב)

ואז הרגע שבשבילו קיים הסיפור.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא!״

(בבא מציעא נט ע"ב)

מה פירוש הדבר כאן? רבי ירמיה מסביר: שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני, בתורה עצמה, "אחרי רבים להטות" (שמות כג:ב). התורה נמסרה, והמסירה כללה את כללי ההכרעה, והכללים אומרים: ספרו את הקולות. שנים אחר כך פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו: מה עשה הקדוש ברוך הוא בשעה ההיא?

אֲמַר לֵיהּ: קָא חָיֵיךְ וְאָמַר, ״נִצְּחוּנִי בָּנַי! נִצְּחוּנִי בָּנַי!״

אמר לו: חייך ואמר, "ניצחוני בניי! ניצחוני בניי!"

כאן מסתיים החלק המפורסם של הסיפור. שאר אותו היום, ומה שהוא הניע, הם המסה השנייה.

הלקחים

הסצנה כולה תופסת עשר שורות בתלמוד, והיא נעה כל כך מהר ששלוש התפניות שלה חולפות כמעט בלי שנשים לב. כדאי להאט אותה ולשאול. למה עץ חרוב מעופף אינו טיעון? כל הנוכחים ראו אותו עף; בכל בית משפט בעולם עץ שנעקר היה נחשב למשהו. למה עונה רבי יהושע לקול מן השמים בפסוק, ולמה הפסוק מנצח? ואיזה מין אל מחייך כשמנצחים אותו, ואומר זאת פעמיים? כל שאלה היא רובד אחד של הרעיון הנועז ביותר שהתלמוד העלה אי פעם על הכתב.

1. נס אינו טיעון

הקשיבו למה שהחכמים אומרים בכל פעם. הם אינם אומרים שעץ החרוב משקר. העץ באמת עף; אמת המים באמת זרמה לאחור. הם אומרים: אין מביאים ראיה מן החרוב. ראיה היא דבר שצריך לשכנע אותך, צעד אחר צעד, בגלוי, במקום שכל אחד יכול לבדוק את הצעדים. נס אינו משכנע איש בשום דבר, מלבד בכך שלאיש שעושה אותו יש כוח. הוא מכניע; הוא אינו מסביר. החול או שהוא מפריד בין חלקי התנור או שאינו מפריד, ועץ שעף באוויר, יהיה המרחק אשר יהיה, אינו אומר דבר על חול.

התלמוד מותח כאן קו שרוב העולם העתיק לא מתח. אילו יכלו נפלאות להכריע הלכה, ההלכה הייתה שייכת למי שמחולל את הפלא הטוב ביותר. בית המדרש היה נעשה תחרות של מכשפים, כלומר תחרות של כוח. כשהם דוחים את עץ החרוב, החכמים אומרים שההלכה נענית לנימוקים. ונימוקים הם המטבע היחיד שכל תלמיד חכם יכול להרוויח, גם העני והלא אהוב. הנסים של רבי אליעזר גדלים לאורך הסצנה, מעץ לאמת מים לבניין עצמו. התשובה אף פעם אינה משתנה, כי נימוק אינו נעשה חזק יותר כשהוא נעשה גדול יותר.

2. התורה ניתנה, לא הושאלה

בת הקול היא אתגר מסוג אחר. היא אינה הפגנת כוח; היא עדות מפי המחבר, והיא אומרת שהחכמים טועים. רבי יהושע קם על רגליו, כמו שעושים לפני מתן עדות, ועונה לשמים מתוך ספרם של השמים עצמם: לא בשמים היא. רבי ירמיה מפרש את הטיעון שמתחת. בסיני התורה עברה לבעלים חדשים. היא ניתנה, כולה, כולל הדרך להכריע במחלוקות עליה, והדרך אומרת ללכת אחרי הרוב. מאותו רגע, גם המחבר שלה מתווכח מתוך המערכת שהוא עצמו מסר. מתנה שהנותן יכול לקחת בחזרה בכל פעם שהוא מכחכח בגרונו מן השמים לא ניתנה באמת מעולם. המתנה הזאת ניתנה.

הרגע ההיסטורי מסביר למה החכמים היו זקוקים לרעיון הזה כל כך, ולמה דווקא ביבנה. דור אחד קודם, שאלות יכלו להגיע לסופן בירושלים. עכשיו המרכז היה אפר, ומכל צד היו כיתות שטענו לאור ישיר מן השמים. עם שעמד להתפזר על פני אימפריה יכול היה לשאת איתו דרך הכרעה לכל מקום: בית מדרש, הצבעה, רוב. הוא לא יכול היה לשאת איתו אורקל. "לא בשמים היא" מצוטט בדרך כלל כהכרזת עצמאות, והוא באמת כזה, אבל הוא גם תוכנית הישרדות. ההלכה שאינה בשמים יכולה להיות בספרד, בבבל, בכפר עם עשרה תלמידי חכמים, והיא הייתה.³

3. החיוך

הרוב אינו מנצח מפני שהרוב צודק. הסיפור טורח במיוחד כדי שזה יהיה לא נוח: בת הקול אומרת, בפשטות, שרבי אליעזר צודק לגבי התנור. הרוב מנצח מפני שהחלופה לדרך הכרעה היא איש חזק. ההלכה החליטה שהיא מעדיפה לטעות לפעמים יחד מאשר לצדוק בחסדו של מי ששומע קולות. העסקה הזאת היא המחיר של קיום הלכה בכלל, והתלמוד משלם אותו בעיניים פקוחות, במקרה הקשה ביותר שיכול היה למצוא: מקרה שבו הקול הבודד באמת צדק ובאמת יכול היה להוכיח זאת.

וחיוכו של האל חותם את העסקה. "ניצחוני בניי" אינו אב שמפסיד בוויכוח. זהו אב שרואה את ילדיו משתמשים, כהלכה, בדבר שהוא עצמו נתן להם, ומשתמשים בו נגדו, ואינו יכול להסתיר את שמחתו. כל מורה מכיר את הרגע. התלמיד שיודע רק לחזור אחריך לא למד דבר; התלמיד שתופס אותך בטעות בשיטה שלך למד סוף סוף את השיטה. התגלות שאי אפשר היה להתווכח איתה לעולם הייתה משאירה את מקבליה ילדים לתמיד.

זה גם הרגע שסיפור סיני חיכה לו. כשעלה משה לקבל את התורה, טענו המלאכים שהיא יקרה מכדי לעזוב את השמים, והאל לא השתיק אותם. הוא ציווה על משה לענות להם, מתוך דברי התורה עצמה, והמלאכים הפסידו. הסיפור הזה מסופר באחרונה מהמסות על מתן תורה באתר הזה. ביבנה אותו מבחן רץ בכיוון ההפוך: עכשיו, כשהתורה על הארץ, האם השמים יכולים לקחת ממנה בחזרה מילה אחת? החכמים עונים בדיוק כמו שענה משה, מתוך הטקסט עצמו, והשמים מפסידים שוב, והפעם צוחקים. החיוך הוא החתימה על המסירה: השמים מאשרים, בשעה שהם מפסידים, שהמתנה הייתה אמיתית, ועדיין היא אמיתית.⁴

אחרית דבר

התלמוד אומר שכותלי בית המדרש עדיין נוטים ועומדים: מכבדים את רבי יהושע יותר מדי כדי ליפול, מכבדים את רבי אליעזר יותר מדי כדי להזדקף. זו האנדרטה הנכונה, כי הסיפור אינו נגמר כשהחיוך דועך. החכמים ניצחו בוויכוח על הדרך שבה מנצחים בוויכוחים. באותו היום עצמו הם יצטרכו להחליט מה לעשות עם האיש שגברו עליו, וכל מה שבחצי השני של הסיפור הזה בוער. הכתלים נוטים מעל שני החצאים. התלמוד מיקם את הסיפור כולו, כולל הניצחון, בתוך דיניו על פגיעה באנשים בדברים, והסיבה לכך היא הנושא של חלק ב.

---

הערות

1. יבנה, ליד חוף הים התיכון, היא המקום שבו קיבל רבן יוחנן בן זכאי רשות מרומא להקים ישיבה, בסביבות חורבן בית המקדש בשנת 70. תחת יורשו רבן גמליאל השני, הנשיא, קבעה יבנה את לוח השנה, קבעה את התפילות היומיות, ופעלה ליצור הלכה מחייבת אחת לעם בלי בית מקדש. הדמויות הראשיות בסיפור הזה כולן מאותו דור: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה היו שני התלמידים הבכירים של רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא, שנכנס לסיפור בחלק ב, היה תלמידו של רבי אליעזר עצמו. רבי יהושע הוא אותו חכם שעונה לקיסר הרומי על תבלין השבת במקום אחר באתר הזה. הדף הזה הוא גם ההמשך לסצנה בשבת פח ע"ב–פט ע"א, שבה משה מגן על ירידת התורה מן השמים מפני המלאכים: שם בני ביתם של השמים מפסידים את התורה לארץ, וכאן השמים עצמם מאשרים שההפסד היה סופי.
2. הכלל שמאחורי המחלוקת: כלי חרס שלם יכול לקבל טומאה; כלי שבור אינו יכול. רבי אליעזר סבר שתנור שנחתך לחוליות, עם חול ביניהן, הוא שבור, איך שלא ייראה; החכמים סברו שמרגע שהורכב מחדש ומשמש כתנור, הוא תנור. המשנה היא בכלים ה:י. ולגבי השם, הגמרא מביאה שתי דעות: שהתנור היה שייך לאדם בשם עכנאי, או שעכנאי הוא הנחש, בגלל פיתול הטיעונים סביבו.
3. הפסוק עצמו, כשקוראים אותו במלואו, עוסק בנגישות ולא בסמכות: "לא בשמים הוא… ולא מעבר לים הוא… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל:יב–יד). החכמים קראו את הנגישות כסמכות: מה שהושם במלואו בידי אדם, מוכרע בידי אדם. גם פסוק הראיה לרוב, "אחרי רבים להטות" (שמות כג:ב), נקרא הרבה מעבר לפשוטו. החכמים ידעו זאת: התעוזה של הקריאות היא חלק מהעניין; השיטה שימשה כדי לבסס את השיטה.
4. המסורת לא מצאה את ההסדר הזה פשוט, והשאירה קצה פתוח לעין כל: במקום אחר (עירובין יג ע"ב) בת קול מכריזה שבמחלוקות בית הלל ובית שמאי "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל", ושם הקול מתקבל. המפרשים מיישבים בין הדפים בכמה דרכים. הקריאה הפשוטה ביותר היא שדרך ההכרעה שולטת בהלכה, בעוד שלשמים עדיין יש מה לומר על מידות, שכן בית הלל זכו ברובם בכך שהיו "נוחין ועלובין, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי".