היד על המזוזה

מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים, וַעֲבָדָיו מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲבָדָיו מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְּרָן מִבַּחוּץ

(עבודה זרה יא ע"א)

---

חלק א הסתיים בהחלטה. אונקלוס, בן אחותו של הקיסר ששרף את המקדש, הלך עד הסוף ונעשה יהודי.¹

רומא לא הניחה לזה. זה פחות מוזר ממה שנשמע. רומאי רם מעלה שקיבל על עצמו מנהגי יהודים לא עשה בחירה פרטית. הוא יצא מן הפולחנים שהחזיקו את המדינה יחד, והמדינה שמה לב. בשנים שבהן התלמוד ממקם אותו, בן דודו של הקיסר הוצא להורג משום שנמשך אחרי דרכי היהודים, והמס שהטילה רומא על היהודים אחרי החורבן נגבה בעזרת מלשינים ובהשפלה פומבית.² בן בית הקיסר שעובר אל צד המנוצחים היה מבוכה, ומאחוריה עמד חוק.

מה שבא עכשיו הוא קטע קצר במסכת אחרת, והוא כמעט קומדיה. שלוש פעמים שולחת האימפריה אנשים להביא אותו. שלוש פעמים האנשים אינם חוזרים.

הסיפור

אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִימוּס אִיגַּיַּיר, שַׁדַּר קֵיסָר גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי אַבָּתְרֵיהּ, מַשְׁכִינְהוּ בִּקְרָאֵי, אִיגַּיּוּר

"אונקלוס בר קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד של חיילים רומאים אחריו." "משך אותם בפסוקים. התגיירו."

זה הניסיון הראשון, בשתים־עשרה מילים. חיילים יצאו לאסוף אדם וחזרו יהודים, או ליתר דיוק לא חזרו כלל.

הקיסר שלח גדוד שני, והוסיף הוראה:

לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי

"אל תאמרו לו שום דבר."

הם תפסו אותו והוליכו אותו החוצה. בדרך אמר להם אונקלוס: הניחו לי לומר לכם דבר פשוט. נושא הלפיד נושא את האש לפני נושא הפנס. נושא הפנס נושא אותה לפני הקצין. הקצין הולך לפני המצביא, המצביא לפני המושל, המושל לפני השליט. האם השליט נושא את האש לפני פשוטי העם?

לא, אמרו החיילים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקַט נוּרָא קַמֵּי יִשְׂרָאֵל

"ואילו הקדוש ברוך הוא נשא אש לפני ישראל."

והביא את הפסוק: "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן... ולילה בעמוד אש" (שמות יג:כא). הם התגיירו.

הקיסר שלח גדוד שלישי, והחמיר את הפקודה:

לָא תִּשְׁתַּעוּ מִידֵּי בַּהֲדֵיהּ

"אל תשוחחו עמו כלל."

הפעם איש לא עמד להימשך לשיחה. הם תפסו אותו והוליכו אותו משם. כשיצאו בפתח, ראה אונקלוס את המזוזה שעל הפתח. הניח עליה את ידו ואמר: מה זה?

הם שאלו אותו. על זה נסוב הסיפור כולו. הייתה להם פקודה לא לדבר איתו, והמילים הראשונות שיצאו מפיהם היו: אמור לנו אתה.

אז הוא אמר להם. מלך בשר ודם יושב בתוך הארמון, ועבדיו עומדים בחוץ, ברוח ובקור, ושומרים עליו. הקדוש ברוך הוא עושה להפך. עבדיו בפנים, והוא זה שבחוץ ושומר עליהם. "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהילים קכא:ח).

הם התגיירו.

אִיגַּיּוּר תּוּ לָא שַׁדַּר בָּתְרֵיהּ

"התגיירו. לא שלח עוד אחריו."

הלקחים

שלוש פלוגות, שלוש מערכות פקודות, כל אחת חמורה מקודמתה, וכולן נכשלות. הקטע בנוי כמו קומדיה, ויש בקומדיה הזאת טענה. כדאי לשאול מה בדיוק נכשל שוב ושוב, למה שתי הטענות של אונקלוס הן דווקא השתיים האלה, ומה הבין הקיסר לבסוף כשחדל לשלוח אנשים.

1. שתיקה הייתה ההגנה הלא נכונה

ראו איך הקיסר לומד. אחרי הפלוגה הראשונה הוא מוסיף פקודה: אל תאמרו לו שום דבר. אחרי השנייה הוא מחמיר אותה: אל תשוחחו עמו כלל. בכל פעם הוא מזהה נכון שהדיבור הוא הדרך שבה הוא מאבד את אנשיו, ובכל פעם התיקון שלו הוא לסתום את הפה.

זו טעות שנראית סבירה. הוא מתייחס לגיור כמו שצבא מתייחס לעריקה, כדבר שמתפשט במגע, והוא מנסה לנתק את המגע. מה שהוא אינו יכול לראות ממקומו הוא שאיש אינו משכנע את אנשיו בדיבורים. מראים להם משהו, ואז שואלים אותם מה הם חושבים עליו.

זה לעולם אינו מצליח, והקטע מראה בדיוק היכן נפרץ הסגר.

לפלוגה השנייה נאמר לא לומר לאונקלוס שום דבר. אז אונקלוס מדבר לבדו, ומסיים בשאלה כל כך מובנת מאליה שהתשובה עליה כמעט אינה נחשבת שיחה. האם השליט נושא את האש לפני פשוטי העם? הם אומרים לא. ודאי שהם אומרים לא. כל חייל יודע את התשובה, ולומר אותה מרגיש כמו כלום.

לפלוגה השלישית נאמר לא לשוחח עמו כלל. אז אונקלוס אינו טוען טענה. הוא שואל. מה הדבר הזה על הפתח? והחיילים, שנצטוו לשתוק, שוברים את השתיקה בדרך הכי פחות שמורה שיש לאדם: הם מודים שאינם יודעים.

שתיקה היא הגנה גרועה מפני שאלה טובה, כי שאלה אינה צריכה שתדבר כדי לפעול עליך. הפקודה שהקיסר אף פעם אינו חושב לתת היא היחידה שהייתה מחזיקה: אל תקשיבו.

אבל את הפקודה הזאת לא יכול היה לתת. חייל שאינו מקשיב גם אינו יכול לקבל פקודות. כל הכלי תלוי באנשים ששומעים ומצייתים, ואונקלוס מצא שוב ושוב את האוזן שהכלי צריך.

2. שתי הטענות הופכות את סדר הדרגות

אונקלוס הוא אריסטוקרט רומאי, והוא מתווכח עם רומאים על הדבר שהרומאים הבינו יותר מכל. דרגה.

הטענה הראשונה שלו עוסקת בתהלוכה. ככל שאתה נמוך יותר, אתה נושא יותר. ככל שאתה גבוה יותר, נושאים יותר בשבילך. זו אינה תורה; זו עובדה מיום העבודה שלהם, ואונקלוס גורם להם לומר אותה בעצמם.

הוא בונה אותה שלב אחר שלב מלמטה, וכל שלב הוא רומא. שופט רומאי עבר בעיר ולפניו הלכו ליקטורים, ומספרם היה דרגתו: שנים־עשר לקונסול, כפליים מזה לדיקטטור. אחרי רדת החשכה הלך לפניו עבד ובידו לפיד.³ אש לפני אדם לא הייתה נוחות. היא הייתה גודלו של האדם כשהוא נראה לעין, וכל חייל במשמר יכול היה לספור אותה. נושא לפיד, נושא פנס, קצין, מצביא, מושל, שליט. חמישה צעדים קטנים, כל אחד מהם מובן מאליו, ואז השאלה האחת ברצף שאינה עוסקת בצבא שלהם.

ואז הוא מציב את האל בשורה הזאת ומעמיד אותו בראשה, נושא את האש, הולך לפני העם כולו במדבר. בשיטה שלהם זה מקומו של האדם הנמוך ביותר בתהלוכה.

לחייל רומאי היה מקום לשים בו אל גדול ומקום לשים בו עבד, והתמונה הזאת לא התאימה לאף אחד מהם. האלים שהכיר עסקו במסחר. האכלת אותם והם נתנו לך מזג אוויר, ניצחון, מעבר בשלום. הקרבן היה התשלום והחסד היה הסחורה. ברומא איש לא עשה דבר בחינם. אל שהלפיד בידו עבד בשביל מישהו אחר, וזה עשה אותו לקטן.

יש דרך אחת שבה התמונה מתיישבת, ואונקלוס משאיר להם למצוא אותה. אל שאינו צריך דבר אי אפשר לשלם לו. שום דבר שהעם ההולך אחריו נותן לו אינו מגדיל אותו, ושום דבר שהם מונעים ממנו אינו מקטין אותו. לכן כשהוא הולך לפניהם עם האור, אין קונים אותו ואין משפילים אותו. הוא נותן לאנשים שאין להם שום דבר שהוא צריך.

לכן הטענה אף פעם אינה משתמשת במילה ענווה. ענווה היא מילה של דרגות. כך גם יהירות, וכך גם גאווה. שלושתן מדידות על אותו סולם, והן אומרות משהו רק על אדם שיש לו מקום עליו. גדולתו של הקיסר הייתה עשויה מקטנותם של אנשים אחרים: הוא היה גדול משום שרבים כל כך הלכו לפניו. מה שאונקלוס מראה להם הוא גדולה שאינה עולה לאיש דבר, והיא אינה עומדת שלב אחד מעל הקיסר. היא כלל אינה על הסולם.

הטענה השנייה שלו עוסקת בבניין. השומרים עומדים בחוץ בקור; המלך יושב בפנים בחום. הבט בפתח של בית רומאי ותדע ברגע מי מוגן ומי מגן. אונקלוס מצביע על פתח ואומר: כאן זה הולך בכיוון ההפוך. האנשים בפנים. המלך בחוץ, שומר.

חשבו למי הוא אומר את זה. האנשים האלה הם אלה שעומדים מחוץ לדלת. זו מלאכתם. מישהו יושב בפנים, במקום החם, והם עומדים ברוח ובקור עם נשק, משום שהוא ראוי לשמירה והם אלה שאפשר לוותר עליהם. הדלת עצמה הייתה עבודת עבדים בבית רומאי; שוער הוצב בה, ומשורר רומאי כותב עליו שהוא כבול למקומו.⁴ אונקלוס מניח את ידו על מזוזה ואומר לאנשים האלה שבבית הזה האל תפס את מקומם.

אז המקום שלימדו אותם שהוא התחתית, לעמוד בחוץ בחושך כדי שמישהו אחר יישן בבטחה, הוא המקום שהאל בוחר. אם זה נכון, משמרתם שלהם אינה ההשפלה שחשבו שהיא, והסולם שעליו טיפסו כל חייהם מדד את הדבר הלא נכון מן ההתחלה.

שתי תמונות, מהלך אחד. בשתי הפעמים הוא לוקח סולם שהשומעים שלו חיים עליו ומראה להם אל שירד בו מרצונו ולא הפסיד מזה דבר. זה מה שמגייר שלוש פלוגות של חיילים מקצועיים. לא שאלוהי ישראל גבוה בדרגה מן הקיסר שלהם, אלא שגדולה יכולה בכלל ללכת בכיוון ההפוך.

שתי הטענות גם נעות פנימה. הראשונה היא עם שלם בדרכו במדבר, גדול ורחוק. השנייה היא בית אחד עם פתח אחד, במידה של חייו של אדם אחד. הוא מתחיל ביציאת מצרים ומסיים במזוזה, והמזוזה היא שחותמת את הסיפור.

3. הוא הניח עליה את ידו

הפרט הגופני הקטן בסצנה השלישית הוא החלק שנשאר איתי. הוא עצור. חיילים מחזיקים בו. מוליכים אותו החוצה מביתו שלו, ובדרכו בפתח הוא מושיט את ידו ומניח אותה על המזוזה.

הוא אינו מציג. לאיש בחדר אסור לדבר איתו. הוא נוגע בה כמו שאדם נוגע במזוזת ביתו שלו, וזה מה שהיא עכשיו.

זכרו מי היה האיש הזה פרק אחד קודם. הוא היה בן אחותו של טיטוס, מעלה מתים כדי לשאול שאלה שלא יכול היה לענות עליה לבדו, והעידוד היחיד שקיבל בא מאדם שעומד בדין. לא היו לו קהילה ולא ביטחון, רק ראיון עם שלוש רוחות.

עכשיו ידו על המזוזה. הוא זה שיודע מה פירוש הדבר שעל הפתח, וחיילי האימפריה הם אלה שצריכים לשאול. מה שלא יהיה המחיר ששילם כדי להיכנס, הוא בפנים.

ודווקא הנגיעה פותחת את השיחה. הוא אינו מתחיל בהסבר. הוא מתחיל בתנועה, והתנועה היא שמעוררת את סקרנותם. הם שואלים משום שראו אותו עושה משהו, לא משום שאמר להם דבר.

גם העיתוי חשוב. הוא נוגע במזוזה בדרכו החוצה, תחת משמר, ברגע שמוציאים אותו מן הבית. אז הוא תובע אותו לעצמו, ולא כשישב בפנים בבטחה.

אחרית דבר

אחרי הפלוגה השלישית לא שלח הקיסר עוד אחריו. השורה יבשה והקטע מסתיים שם, אבל זו התבוסה האמיתית היחידה בסיפור. איש לא גבר עליו. הוא הבין שכל אדם שישלח הוא אדם שיאבד, וחדל.

זה ניצחון מוזר, והתלמוד אינו חוגג אותו. איש אינו ניצל. אונקלוס אינו נישא משם בתרועת ניצחון, והקיסר אינו נענש. האימפריה פשוט נסוגה, אחרי שהבינה שהמחיר גבוה מן הפרס, וזה מה שמשאיר את האיש בשלום בביתו שלו.

המסורת ממשיכה לזכור את אונקלוס בדרכים רגילות אחרי כן, בתוך הבית ולא בפתחו. כשמת רבן גמליאל הזקן, שרף אונקלוס בלוויה חפצים בשווי שבעים מנה צורי, כדרך ששורפים לכבוד מלכים בקבורתם.⁵ הוא בא מבחוץ, ועד אז כבר התאבל כבן משפחה.

הוא נזכר יותר מכל בזכות התרגום.⁶ אדם שהשתמש בארמית כדי לחקור את המתים הקדיש את חייו לשימוש בה כדי למסור את התורה לאנשים שכבר לא יכלו לקרוא אותה במקור. שלוש פלוגות של חיילים שאלו אותו מה פירוש המילים שעל המזוזה. נראה שהחליט שהשאלה ראויה לתשובה של קבע.

---

הערות

1. גיטין נו ע"ב–נז ע"א, שסופר בחלק א: אונקלוס מעלה שלושה מתים ושואל כל אחד מהם את אותן שתי שאלות לפני שהוא מתגייר.
2. התלמוד מספר סיפור, לא מגיש דו"ח, אבל הפחד שמאחוריו היה אמיתי. סואטוניוס מתאר איך המס על היהודים נגבה בימי דומיטיאנוס ביסודיות מכוערת, ונרווה טבע אחר כך מטבע כדי להודיע שההלשנות הכוזבות שהיו קשורות בו נפסקו. דיו קסיוס מספר שפלביוס קלמנס, קונסול ובן דודו של הקיסר עצמו, הוצא להורג באשמה שהוטלה על אנשים שעברו לדרכי היהודים. זו אותה משפחה קיסרית שהתלמוד עושה את אונקלוס לבן אחותה.
3. שנים־עשר ליקטורים הלכו לפני קונסול, עשרים וארבעה לפני דיקטטור, שישה לפני פרטור. המוטות שבידיהם היו סמכותו של האיש, ומספרם היה דרגתו, שאפשר לספור אותה מעבר לרחוב. את הלפיד בלילה נשא עבד שהוחזק לתפקיד הזה בלבד, הלמפדריוס, שהלך לפני קונסולים וקיסרים.
4. אובידיוס פותח את אחד משירי האהבה שלו בפנייה אל שוער של בית, הכבול למקומו. העבודה הייתה נמוכה די הצורך כדי שתינתן לעבד, ונמוכה די הצורך כדי להיות נושא לבדיחה.
5. עבודה זרה יא ע"א. מנה היה סכום ניכר; התלמוד דן שם במה מותר ובמה אסור לשרוף בלוויה, וזה מובא ככבוד מותר ולא כמנהג נכרי.
6. מגילה ג ע"א מייחסת את התרגום הארמי של התורה לאונקלוס הגר, שאמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. על מה שהטענה הזאת טוענת ומה שאינה טוענת, ראו את ההערות לחלק א.