הנכד בשדה

וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד־עוֹלָם

(ישעיהו לב:יז)

---

המסה הקודמת הסתיימה בקבר. חוני המעגל, שיכול היה לגרום לשמים לענות מיד, התעורר לתוך עולם שהמשיך בלעדיו ולא היה יכול לחיות בו. או חברותא או מיתותא. התלמוד מניח למשפט הזה לעמוד רגע, ואז, בלי הפסקה, מתחיל סיפור חדש: אבא חלקיה היה בן בנו של חוני.

אין זה מקרה של סדר. התלמוד עונה לעצמו. אחרי שהראה לנו את בעל המופת שלא היה יכול להשתייך, הוא מראה לנו עכשיו את נכדו, שכן היה יכול, ושעדיין ידע להוריד גשם. הנכד אינו מפורסם. אין לו מעגל. הוא פועל יום המעדר שדה, וכשהחכמים באים אליו אין הוא אומר להם אפילו שלום. אבל העננים מתאספים, ותחילה הם מתאספים מעל פינתה של אשתו בגג.

זהו סיפור על ההבדל בין קדושה העומדת בצד לבין קדושה היושבת בבית. הוא בנוי כסיפור בלשי: שורה של התנהגויות מוזרות, ואחריה שורה של הסברים, שכל אחד מהם הופך את מה שנראה כגסות רוח לצורה של אכפתיות.

הסיפור

אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל, וכשהיה העולם צריך גשם, היו החכמים שולחים אליו דבר; הוא היה מתפלל, והגשם היה בא.¹ פעם אחת היה העולם צריך גשם. שלחו החכמים שני תלמידי חכמים לבקש ממנו שיתפלל. הלכו לביתו ולא מצאו אותו. הלכו לשדה ומצאו אותו מעדר. נתנו לו שלום. לא החזיר להם פנים.

לעת ערב אסף עצים. שם את העצים ואת המעדר על כתף אחת ואת גלימתו על הכתף השנייה. כל הדרך הביתה הלך יחף; כשהגיע למים, נעל את נעליו. כשהגיע לקוצים ולברקנים, הגביה את בגדיו. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו מקושטת.

כשהגיע לביתו, נכנסה אשתו תחילה, אחר כך נכנס הוא, ואחר כך החכמים. ישב ואכל פת ולא אמר להם: בואו ואכלו. חילק פת לילדים: פרוסה אחת לגדול, ושתיים לקטן.

אחר כך אמר לאשתו:

יָדַעְנָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם מִיטְרָא קָא אָתוּ, נִיסַּק לְאִיגָּרָא וְנִיבְעֵי רַחֲמֵי, אֶפְשָׁר דְּמִרַצֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיֵיתֵי מִיטְרָא וְלָא נַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשִׁין

"יודע אני שהרבנים באו אלינו בשל הגשם. נעלה שנינו לגג ונבקש רחמים." "אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא ויבוא גשם, ולא נחזיק טובה לעצמנו."

עלו לגג. הוא עמד בפינה אחת, היא בפינה השנייה. תחילה עלו העננים מפינתה שלה. ירד ואמר לחכמים: "למה באו הרבנים?" "שלחו אותנו החכמים אל אדוני שיתפלל על הגשם." אמר:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה

(תענית כג ע"ב)

אמרו לו: "יודעים אנו שהגשם בא בזכות אדוני. אבל יסביר לנו אדוני את הדברים שהיו תמוהים בעינינו."

מפני מה כשנתנו לך שלום לא החזרת לנו פנים? "שכיר יום הייתי, ואמרתי: לא אגזול מזמנו של בעל הבית."

מפני מה העצים על כתף אחת והגלימה על השנייה? "הגלימה שאולה הייתה. שאלתי אותה ללבוש, ולא לשאת עליה עצים."

מפני מה הלכת יחף כל הדרך, ונעלת כשהגעת למים? "בדרך אני רואה היכן אני דורך. במים איני רואה."

מפני מה הגבהת את בגדיך בקוצים? "שריטה בעורי מתרפאת. קרע בבגד אינו מתרפא."

מפני מה יצאה אשתך מקושטת לקראתך? "כדי שלא אתן את עיניי באישה אחרת."

מפני מה נכנסה היא תחילה, אחר כך אתה, ואחר כך אנחנו? "מפני שלא הכרתי אתכם די הצורך כדי להשאיר אתכם לבדכם עמה."

מפני מה אכלת ולא הזמנת אותנו? "מפני שלא היה די לחם, ולא רציתי לקבל מכם תודה על לא כלום."

מפני מה פרוסה אחת לילד הגדול ושתיים לקטן? "הגדול בבית כל היום ויכול לאכול כשירצה. הקטן יושב בבית הכנסת ולומד."

והשאלה האחרונה:

וּמַאי טַעְמָא קְדֻים סְלוּק עֲנָנֵי מֵהָךְ זָוִיתָא דַּהֲווֹת קָיְימָא דְּבֵיתְהוּ דְּמָר לַעֲנָנָא דִידֵיהּ? מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא שְׁכִיחָא בְּבֵיתָא, וְיָהֲבָא רִיפְתָּא לַעֲנִיֵּי, וּמְקָרְבָא הֲנָיָיתַהּ. וַאֲנָא יָהֵיבְנָא זוּזָא, וְלָא מְקָרְבָא הֲנָיָיתֵיהּ

"ומפני מה עלו העננים תחילה דווקא מן הפינה שבה עמדה אשת אדוני?" "מפני שהאישה מצויה בבית ונותנת פת לעניים, והנאתה קרובה ומיידית." "ואני נותן מטבע, ואין הנאתו קרובה."

ואז באה תשובה שנייה, בקולו של אבא חלקיה עצמו: "ועוד: בריונים היו בשכונתנו. אני התפללתי שימותו. היא התפללה שיחזרו בתשובה, וחזרו."

התלמוד חותם את אלבום המשפחה בדיוקן אחד נוסף. חנן הנחבא, "חנן הנסתר", היה בן בתו של חוני. כשהיה העולם צריך גשם, היו החכמים שולחים אליו תינוקות של בית רבן, והילדים היו אוחזים בשולי גלימתו ואומרים: "אבא, אבא, תן לנו גשם!" והוא היה אומר לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאינם מבחינים בין אב שנותן גשם לאב שאינו נותן."

ולמה נקרא שמו "הנחבא"? מפני שהיה מחביא את עצמו בבית הכיסא, כדי שלא יכבדו אותו.

הלקחים

עד כאן ודאי עלו בדעתכם כמה שאלות. מדוע מוציא התלמוד את רוב הסוגיה על הגשם על דרכו של אדם מן העבודה הביתה: נעליים, קוצים, גלימה שאולה? מדוע מתפלל אבא חלקיה על הגג, מחוץ לעיני החכמים, ואחר כך מעמיד פנים שהוא מופתע שבאו? מדוע שואלים החכמים תשע שאלות ומשאירים את הגשם לסוף? מדוע שתי תשובות לשאלה האחרונה? ומדוע מעמיד התלמוד אחרי הנכד הזה נכד אחר, המתחבא בבית הכיסא? אני חושב שהתשובות נותנות מבט חדש על המקום שבו שוכנת הקדושה, שונה מאוד ממה שראינו אצל חוני המעגל.

1. חיים שלמים הם התפילה

הדרך הביתה באה ראשונה, מפני שהתלמוד מעמיד אותה ראשונה, ובאריכות. שמונה תמיהות לפני הגשם, שמונה הסברים. קראו אותם יחד, ויש בהם תכונה אחת משותפת: אף לא אחד מהם עוסק באלוהים, וכל אחד מהם עוסק במישהו אחר.

השלום שלא החזיר: זמנו של בעל הבית. הגלימה שלא העמיס: רכושו של המשאיל. הנעליים והקוצים: גופו שלו, המתרפא, מול בגד שאינו מתרפא, ואולי אף אינו שלו. האישה שיצאה מקושטת: עיניו שלו, וכבודה שלה. הסדר בפתח: ביטחונה מול זרים. הפת שלא הציע: תודתם של החכמים, שלא היה מוכן לקחת בלי שהגיעה לו. שתי הפרוסות לילד הקטן: מי היה רעב, ולמה.

זהו אדם שחשב על המשקל המוסרי של כל מעשה רגיל והכריע בכל אחד מהם לטובת מישהו אחר: בעל בית, משאיל, אישה, אורח, ילד. לתוך זה נכנסו החכמים.

הם באו בשביל תפילה. מה שמצאו היו חיים שהם התפילה. התלמוד מכריח אותם, ואותנו, לשבת לאורך כל הדרך הביתה לפני שמופיעים העננים, מפני שהדרך הביתה היא העיקר. הגשם רק מאשר את מה שהיום כבר הראה.

חוני היה ההפך. סיפורו כולו מחווה אחת: המעגל, השבועה, הדרישה, התשובה. איננו יודעים דבר על האופן שבו נהג חוני בבעל הבית שלו, באשתו או בגלימה שאולה. קדושתו הייתה מרוכזת במעשה רצון אחד. קדושת נכדו מוסתרת בזהירות כזאת ובאחידות כזאת לאורך יום שלם, שהחכמים, המביטים בו, אינם רואים אותה כלל, עד ששואלים.

2. אל תיטול את הזכות, אפילו לא מעצמך

אחר כך בא הגג. אבא חלקיה יודע היטב למה באו החכמים. הוא יכול היה להתפלל לפניהם. הוא יכול היה לעמוד בחצר ולתת להם להביט בשמים. במקום זאת הוא לוקח את אשתו למעלה, מחוץ לעין, ואומר את המשפט שעליו סובב הסיפור: אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא ויבוא גשם, ולא נחזיק טובה לעצמנו.

אחר כך הוא יורד ושואל אותם למה באו, כאילו לא התפלל זה עתה. וכשהם אומרים לו, הוא מברך את אלוהים שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אין זה שקר. זהו סירוב. הוא מסרב, בדרך היחידה שעודנה פתוחה לפניו, להיות האיש שבאו בשבילו.

חוני אמר, בתוך המעגל: בניך שמו פניהם עלי. הוא העמיד את עצמו באמצע, בין העם לאלוהים, ונשבע שם שבועה. שמעון בן שטח שמע את הסכנה שבדבר ואמר זאת. שלושה דורות אחר כך שמע אותה גם אבא חלקיה, והוא בנה את כל הליכותיו סביב הימנעות מלעמוד באמצע. הוא מתפלל במקום שאיש אינו רואה. הוא שואל את החכמים מה הם רוצים כאילו לא ידע. הוא שולח את הזכות למעלה לפני שמישהו יספיק לתת אותה לו.

ואז נותן לנו התלמוד את הנכד השני, חנן, המתחבא בבית הכיסא כדי שלא יכבדו אותו, ותפילתו היא הזכה ביותר בסוגיה: עשה בשביל הילדים, שאינם מבחינים בין האב שנותן גשם לאב שאינו נותן. חנן אומר לאלוהים: הם חושבים שזה אני. שנינו יודעים שלא. ענה להם בכל זאת.

זו הסכנה שבגדולה: מרגע שאנשים מתחילים לבוא אליך, אתה נעשה לאט־לאט הדבר שבשבילו הם באים, בלי שהתכוונת לכך. נכדיו של חוני ידעו מה זה עלה לסבם, וסידרו את חייהם כך שהדבר לא יוכל לקרות להם.

3. ענן האישה עלה ראשון

השאלה שהחכמים שומרים לסוף היא הדבר הקיצוני ביותר בסוגיה: העננים עלו תחילה מפינתה שלה. תפילתו של האיש המפורסם נענתה שנייה. אבא חלקיה אינו מסלק את השאלה. תשובתו היא שיעור קטן בצדקה: מעשי חסד קטנים מניעים את השמים.

היא בבית, ונותנת פת לעניים, והנאתה קרובה. אני נותן מטבע, והנאתו אינה קרובה. שניהם נותנים. אבל כשדופק אדם רעב, היא נותנת פת בידו והוא אוכל. אבא חלקיה נותן כסף, והאיש עדיין צריך ללכת לשוק, לקנות, לשאת ולבשל. חסדה סוגר את המרחק בין הצורך לבין מענהו; חסדו מותיר רווח. והשמים, אומר הסיפור, עונים לתפילתו של מי שאין בחסדו רווח.

התשובה השנייה מרחיקה לכת יותר. מול אותם אנשים רעים עצמם, הוא רצה שייעלמו. היא רצתה שישתנו. תפילתה פעלה, וזה מלמד אותנו מה העדיפו השמים.

יחד, שתי התשובות אומרות דבר שהתלמוד כמעט אינו אומר כלל: מי שתפילתו נענית ראשונה אינו בעל השם, ואינו זה שעושה הכי הרבה, אלא זה הקרוב ביותר לצורך והרך ביותר כלפי החוטא. בבית הזה הייתה זו האישה. ובעלה, האיש שבשבילו באו החכמים, הוא שאומר להם זאת. זו האחרונה והגדולה שבנימוסיו כלפי מי שאינו הוא עצמו.

התלמוד העמיד את שני הסיפורים זה לצד זה, והם משלימים זה את זה. חוני מסרטט מעגל. זהו קו בינו לבין כל האחרים. בתוכו הוא לבדו עם אלוהים, ומתוכו הוא יכול לעשות מה שאיש אחר אינו יכול. הוא נענה, והוא מסיים את חייו בלי יכולת לשאת עולם שבו אין מכירים בו.

נכדו אינו מסרטט שום קו. הוא בשדה של אדם אחר, בדרך בגלימה שאולה, בבית עם אישה ושני ילדים ובלי די לחם. כשצריך קדושה הוא עולה לגג עם אשתו, יורד, מעמיד פנים שלא קרה דבר, ומתיישב לסעודה שאין הוא יכול לחלוק. יש לו חברותא, הסיפור מלא בה, ויש לו גשם. יש לו שני הדברים שסבו יכול היה רק לבחור ביניהם.

זו תשובתו של התלמוד לעצמו. המעגל הוא דרך אחת להגיע אל השמים, והיא פועלת, והיא בודדה, והיא הורגת. השדה הוא דרך אחרת, וגם היא פועלת, והיא עמוסה בחובות, והיא המקום שבו אדם יכול לחיות.

התלמוד אינו אומר שהדרך השנייה קלה יותר. הוא מראה לנו אדם הנושא מעדר על כתף אחת וגלימה שאולה על השנייה, הולך יחף כדי לחסוך את נעליו, ומניח לנו לספור מה זה עולה. אבל הוא מעמיד את העננים מעל גגו. ומעמיד אותם תחילה מעל פינתה שלה.

אחרית דבר

המעגל מושך אותנו. לכל דור יש החונים שלו, האיש הקדוש, זה שיכול לעשות מה שאיש אחר אינו יכול, זה שהקהילה פונה אליו כשכל השאר נכשל. כל דור מכבד אותם, ובסוף מותיר אותם עומדים בפתח בית מדרש שזוכר את שמם ואינו מכיר את פניהם.

התלמוד אינו אומר לנו לחדול מלכבד אותם. הוא אומר לנו היכן לחפש את הגשם. לא אצל האיש שבמעגל אלא אצל האיש שבשדה, ואף לא אצלו אלא מעבר לו, אל פינת הגג שבה עומדת אישה הנותנת פת במקום מטבעות ומתפללת שבריונים ישתנו.

הסיפור שולח שני תלמידי חכמים כל הדרך אל הכפר כדי ללמוד את זה. הוא מכריח אותם לשבת ערב שלם של תמיהות. ואז הוא נותן להם ללכת הביתה בגשם, ובידיהם מה שבאו לבקש, ועוד דבר שלא באו לבקש.

נכדו של חוני יכול היה להביא גשם. מעולם לא נתן לאיש לראות אותו עושה זאת. וכשהחכמים שאלו למה ענו השמים לאשתו לפניו, אמר להם את האמת. זוהי הקדושה היושבת בבית. היא היחידה שמחזיקה מעמד.

---

הערות

1. יודעים אנו על אבא חלקיה פחות משאנו יודעים על סבו. חוני מופיע במשנה ואצל יוספוס; הנכד מופיע כאן וכמעט בשום מקום אחר. אם חי חוני במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה, נכדו שייך למחציתה השנייה או לתחילת הספירה: שנות הורדוס, שבהן עמד המקדש בתפארתו הגדולה ביותר, והכפר היה מלא באנשים בלי אדמה, שעבדו בשדות של אחרים לפי יום. זה מה שאבא חלקיה היה: שכיר יום, פועל ליום אחד, השורה הנמוכה ביותר של העניים העובדים בני החורין. יש לו מעדר. הגלימה אינה שלו. התואר "אבא", כלומר אב, מופיע בתקופה הזאת אצל קומץ אנשים שנזכרו בעיקר בשל חסידותם. התלמוד אינו קורא לו "רבי". אין הוא אחד החכמים; הוא האיש שהחכמים באים אליו. מי שכתב את הסיפור כפי שהוא בידינו חי מאות שנים אחר כך, בעולם של תלמידי חכמים, ובחר לספר סיפור שבו דווקא תלמידי החכמים הם שאינם מבינים. הבחירה הזאת היא חלק מן המשמעות.