הפרדס

הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם

(דברים כט:כח)

---

התלמוד הוא, ברובו, ספר פומבי. הוא מתווכח על נזיקין ועל גיטין ועל תחומי שבת בקול, בגלוי, והוא מלמד ש"לא בשמים היא". אבל הוא גם יודע שיש לעולם צד נסתר, ועל הצד הזה הוא כמעט שותק. כמעט. במסכת חגיגה, בתוך הדיונים השמורים ביותר שלו, הוא מספר את סיפורם של ארבעה שנכנסו לפרדס, לבוסתן: ארבעה מגדולי המוחות של דורם, שהלכו יחד רחוק ככל שבני אדם יכולים ללכת אל הנסתרות.

אחד מת. אחד נפגע. אחד "קיצץ בנטיעות" ויצא מן האמונה, והתלמוד מפסיק לקרוא לו בשמו. רק אחד יצא בשלום. ואז עושה הסיפור דבר לא צפוי. הוא מפסיק לעסוק בעלייה המיסטית בכלל. הוא הופך לסיפורו של הכופר, אלישע בן אבויה, שנקרא פשוט אחר, ושל רבי מאיר, התלמיד שהמשיך ללמוד ממנו תורה אחרי שכל האחרים הרפו ממנו. מה שמתחיל כאזהרה האפלה ביותר של התלמוד הופך, לפני סופו, לאחד מסיפוריו העיקשים ביותר על נאמנות, ועל השאלה אם יש אדם שאין לו עוד דרך לחזור.

הסיפור

תנו רבנן:

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא

(חגיגה יד ע"ב)

רבי עקיבא הזהיר אותם על הסף: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים, מים", משום שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". מה ראו שם, התלמוד אינו אומר. הוא נותן רק את התוצאות. בן עזאי הציץ ומת, ועליו הכתוב אומר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע בדעתו, ועליו הכתוב אומר "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.¹

אחר, מסביר התלמוד אחר כך, הוא אלישע בן אבויה, והוא מספר מה ראה: את המלאך מטטרון, יושב וכותב את זכויותיהם של ישראל. הוא ידע את המסורת שלמעלה אין ישיבה. כשראה דמות שנייה יושבת, אמר: שמא, חס ושלום, שתי רשויות הן. השמים עצמם גערו בטעות, ואז יצאה בת קול ואמרה:

שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים — חוּץ מֵאַחֵר

(חגיגה טו ע"א)

הוא שמע וחשב: הואיל ונטרד האיש ההוא מן העולם ההוא, ילך ויהנה מן העולם הזה. הוא יצא לתרבות רעה, וכשמעשה של שערורייה סימן אותו בפומבי, נסגר עליו השם: אחר.

וכאן הסיפור מתהפך, כי רבי מאיר, הגדול בדור שאחריו, סירב להפסיק ללמוד תורה מפיו. התלמוד מראה אותם בשבת: אחר רוכב על סוס, בחילול גלוי, ורבי מאיר הולך אחרי הסוס כדי ללמוד ממנו תורה בדרך. פתאום אמר אחר: מאיר, חזור לאחוריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי:

עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת

(חגיגה טו ע"א)

הכופר ספר את צעדי סוסו כדי לשמור על תלמידו שלא יעבור את הגבול שהוא עצמו כבר לא שמר. אמר לו רבי מאיר: אף אתה חזור בך. ענה אחר: ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר.

רבי מאיר לא קיבל זאת. הוא גרר אותו לבית מדרש ואמר לילד: פסוק לי פסוקך. הילד פסק: "אין שלום אמר ה' לרשעים". הוא לקח אותו לאחר, ועוד אחד, שלושה עשר בסך הכול, ופסוקו של כל ילד היה גזר דין. לחבריו, ששאלו איך הוא יכול להמשיך ללמוד מאדם כזה, ניתנה התשובה: רבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל, קליפתו זרק.²

כשמת אחר, בית הדין של מעלה נתקע, כביכול: לא ידינו אותו, כי עסק בתורה; לא יבוא לעולם הבא, כי חטא. אמר רבי מאיר: מוטב שידינו אותו, ויבוא לעולם הבא. כשאמות, אעלה עשן מקברו. כשמת רבי מאיר, עלה עשן מקברו של אחר: דינו של רבו התחיל, ופירוש הדבר שהוא יכול להיגמר. דור אחר כך אמר רבי יוחנן: גבורה היא לשרוף את רבו? אחד היה בינינו, ואין אנו יכולים להצילו? כשאמות, אכבה את העשן מקברו. כשמת רבי יוחנן, פסק העשן מקברו של אחר.³

הלקחים

זה התלמוד במקום המסתורי ביותר שלו, והפיתוי הוא או להסביר הכול, מה היה הפרדס, מה פירוש אבני השיש, או לא להסביר דבר ופשוט לרעוד. הסיפור עצמו מצביע על שלושה מקומות שכדאי לעצור בהם. למה רק עקיבא יוצא בשלום? האם הקול שאמר "חוץ מאחר" דובר אמת? ומה בדיוק חשב רבי מאיר שהוא עושה, כשהלך אחרי הסוס ההוא?

1. ארבעה נכנסו, אחד חזר

על הפרדס עצמו התלמוד שותק, וראוי שנכבד זאת. מה שהוא כן מספר לנו הוא מי נכנס: לא טיפשים, לא חובבנים, אלא ארבעה מן המוחות החזקים ביותר של התקופה. בן עזאי ובן זומא היו פלאי דורם. אלישע בן אבויה היה רבם של רבנים. עקיבא היה עקיבא. ומן הארבעה, שלושה נחרבו. הדבר הראשון שהסיפור מלמד הוא שבתחום הדברים האחרונים, גאונות אינה הגנה כלל. המוות לקח את הטהור שבהם, השיגעון את החריף, הכפירה את הנועז.⁴ מה ששמר על עקיבא, לא היה זה השכל, כי לכולם היה שכל.

הטקסט נותן רמז אחד. עקיבא הוא המדבר על הסף, ודבריו נאמרים בשביל האחרים: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים, מים". הוא נכנס כחבר היחיד בחבורה שחושב על שלום חבריו ולא על עלייתו שלו. ועליו לבדו משתמש התלמוד במילה שלום: נכנס בשלום ויצא בשלום. הוא נכנס שלם, אדם שלימודו, אהבתו וחייו היו עשויים מקשה אחת, הרועה של המסות הקודמות, שנבחן בעוני וברומא, ומה שהיה שלם חזר שלם. הנסתרות, כך נראה, אינן סולם לשאפתנים אלא מראה לעולה בו. שלושה אנשים הביאו את רעבונם אל הפרדס. אחד הביא את שלומו, והוא הושב לו.

2. חוץ מאחר

בת הקול היא האימה שבסיפור: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר. אדם אחד, בשמו, ננעל מחוץ לתשובה עצמה. אם נקבל זאת כפשוטו, זה סותר כל מה שהמסורת אומרת במקומות אחרים: ששערי תשובה לעולם אינם ננעלים, ושהשמים מחכים לרשע עד יום מותו. האם זה יכול להיות אמת?

הסיפור עצמו אינו מאמין לזה. כל אחד מן המשתתפים בדרמה, חוץ מאחד, מסרב לראות בהרחקה דבר סופי. רבי מאיר ממשיך ללמד אותו וללמוד ממנו. בית הדין של מעלה עצמו נתקע ואינו מרשיע אותו. העשן של מאיר מתחיל טהרה. רחמיו של יוחנן משלימים אותה. המילה האחרונה על גורלו של אחר, דורות אחר כך, היא מנוחה. האדם היחיד בסיפור כולו שמאמין לקול עד הסוף הוא אחר עצמו. "ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד." הוא שמע שאינו יכול לחזור, האמין, ולכן מעולם לא ניסה. האמונה עשתה את כל העבודה שהגזרה הייתה אמורה לעשות. התלמוד אף רומז איפה מצא אותו הקול: הוא שמע אותו אחרי הפרדס, בתוך ההריסות של טעותו שלו, ברגע היחיד שבו אדם מסוגל פחות מכול לשקול את מה שהוא שומע.

זה מה שאני חושב שהסיפור יודע. המשפט "לעולם לא תוכל לחזור" כמעט אף פעם אינו אמת, אבל הוא אינו צריך להיות אמת כדי להרוס אדם. הוא צריך רק שיאמינו לו. הייאוש הוא הגזרה היחידה שמבצעת את עצמה. ולכן הסיפור מקיף את האדם המיואש היחיד שבו באנשים שפשוט מסרבים לאשר את פסק הדין: תלמיד, בית דין, חכם מאוחר. הסירוב שלהם, לאט, לאורך דורות, מראה שהגזרה מעולם לא הייתה סופית. הקול היה, אולי, ניסיון, ואדם מותש, בשעתו החלשה ביותר, נכשל בו בכך שהאמין לו.

3. הרימון וצעדי הסוס

וזה מביא אותנו אל רבי מאיר מאחורי הסוס. חבריו לא הפסיקו לשאול את השאלה המתבקשת: איך אתה יכול ללמוד תורה מפיו של אדם כזה? שלושה עשר ילדי בית המדרש, פסוק אחר פסוק של גזר דין, הם קולה של הקהילה כולה שאומר לו להפסיק. תשובתו הפכה למשל: רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.

זה כלל ללמידה ממורים פגומים, וכל מי שאהב אי פעם את כישרונותיו של אדם שבור מכיר גם את נחיצותו וגם את סכנתו. אבל סצנת השבת מראה דבר עדין יותר, והיא הלב הרך של הסיפור כולו. אחר, הרוכב בחילול מכוון, ספר את צעדי סוסו, אלפיים אמה, תחום שבת, כדי שתלמידו, ההולך אחריו בשמירה מלאה, לא יחטא אף בצעד אחד. האדם שמאמין שנטרד מן העולם הבא עדיין שומר על הגבול, בדיוק, בשביל מישהו אחר. ההימור של רבי מאיר, כשהלך שם, היה ששארית זו היא האדם האמיתי: שרב השומר על השבת של תלמידו לא חדל, מה שלא אמר הקול, להשתייך לתורה. הקליפה מעולם לא הייתה כולה קליפה.

והסוף מוכיח שצדק, פעמיים. תורתו של אחר, שעברה דרך רבי מאיר, היא שהמסורת שמרה. התלמוד זרוע בתורתו של מאיר, ומאחוריה, בלי שם, רבו. יש אפילו מסורת שהשמים עצמם, לזמן מה, לא אמרו שמועה מפי רבי מאיר בגלל המקום שבו למד, עד שנאמר הלימוד זכות: רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק, והתורה חזרה לזרום. נאמנות כמו של מאיר אינה רכות כלפי החטא. הוא מעולם לא רכב על הסוס. צעדיו שלו נשארו בתוך התחום. הוא פשוט סירב לבלבל בין גבול השבת לבין גבולה של נפש, והלך קרוב ככל שיכול לקצה האחד, כדי להישאר קרוב לאדם שנתקע מעבר לשני.

אחרית דבר

הנסתרות לה' אלוהינו. הפרדס, אבני השיש, המלאך היושב, למה אדם אחד מת ואחר נשבר: נסתר, והתלמוד משאיר את כל זה נסתר. אבל הנגלות לנו ולבנינו, ומה שהסיפור הזה מגלה הוא ארצי באופן מפתיע: היכנס שלם או אל תיכנס כלל; לעולם אל תאמין לקול שאומר שאינך יכול לחזור; ואם מישהו שאתה אוהב נמצא מעבר לגבול, אתה עדיין יכול ללכת אחרי הסוס, לומד, מודד, מסרב לחזור לבד. מן הארבעה שנכנסו לפרדס, התלמוד בסופו של דבר אינו מבקש מאיתנו לחקות אף אחד. הוא מבקש שנחקה את מי שחיכה מחוץ לסוד לגמרי, ולא הפסיק ללכת אחרי רבו: אוכל את הפרי, זורק את הקליפה, וסופר את הצעדים, כל הדרך עד התחום.

---

הערות

1. חגיגה יד ע"ב. "פרדס" היא מילה שאולה מפרסית שפירושה בוסתן או גן מגודר, אותה מילה שנתנה לאנגלית את "paradise". הקריאה המפורסמת של ארבע האותיות כארבע רמות של פירוש, פשט, רמז, דרש, סוד, היא מימי הביניים. בתלמוד המילה פשוט נותנת שם למקום, או לחוויה, שהסיפור נמנע מלתאר. גם "קיצץ בנטיעות" נשאר בלי הסבר: התמונה היא של אדם שמשחית את השתילים הצעירים של אותו בוסתן שזכה להיכנס אליו.
2. חגיגה טו ע"א–טו ע"ב. התלמוד מביא כמה סיפורים על מה ששבר את אלישע בן אבויה מלבד המראה: יש שאמרו שראה את לשונו של חכם שנהרג על קידוש השם נגררת בפי חזיר, ואמר "פה שהפיק מרגליות ילחך עפר"; אחרים מספרים על דברים פגומים בראשיתו. ריבוי הסיפורים הוא העיקר: הקהילה לא הפסיקה לשאול מה יכול לשבור אדם כזה, ושום תשובה אחת לא הניחה את דעתה. בתו, מוסיף התלמוד, באה לפני רבי יהודה הנשיא לבקש פרנסה אחרי מותו ואמרה: "זכור לתורתו, ואל תזכור מעשיו", ורבי בכה. לשאלת החברים היה כלל מאחוריה. רבי יוחנן לימד, ממלאכי ב:ז, שאם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו. הגמרא מעלה את הסתירה בעצמה ומיישבת אותה: כלל המלאך חל על התלמיד הרגיל, שאינו יכול לקחת רק את הדברים, כי תלמיד נעשה לאט לאט כרבו, ועליו לבחור רב שראוי להיעשות כמוהו. חכם שדעתו כבר מגובשת לגמרי רשאי לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה. החריגה היא של רבי מאיר לבדו, והכלל עומד.
3. העשן צריך מילה, כי אפשר לקרוא אותו בטעות כאילו רבי מאיר שורף את רבו. בתמונה של התלמוד, הדין הוא טהרה: התיקו השאיר את אחר בלי עונש ובלי עולם הבא, תקוע לעולם מחוץ לשניהם. "מוטב שידינו אותו" של מאיר הוא בקשה לתת לתהליך להתחיל, כי עונש שאפשר לרצות אותו יכול להיגמר. מעשהו של רבי יוחנן, דורות אחר כך, מכריז שהוא נגמר. בין שניהם, התלמיד והחכם שמעולם לא פגש אותו, אחר נישא סוף סוף כל הדרך הביתה.
4. לפגיעתו של בן זומא יש אחרית דבר קטנה משלה: חבר שפגש אותו אחרי הפרדס מצא אותו בוהה, בלי לראות, ואמר "עדיין בן זומא מבחוץ". הביטוי נעשה במסורת קיצור לשכל שהעז מעבר לכוחו. על בן עזאי, שמת, שומר התלמוד במקום אחר את המאמר שכמוהו לא קם עוד בשקידה. הפרדס לקח את הטוב ביותר שהוצע לו.