גם זו

גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי

(תהילים כג:ד)

---

שני משפטים עבריים נשאו את האופטימיות היהודית במשך אלפיים שנה, ושניהם באים ממורה אחד ומתלמידו המפורסם ביותר. המורה היה נחום איש גם זו, שקיבל כל אסון במילים "גם זו לטובה". התלמיד היה רבי עקיבא, שדחס את הרגל רבו לכלל אחד: כל דעביד רחמנא, לטב עביד.

קל היה לתייק את שני האנשים תחת "חשיבה משאלתית", והמשפטים סבלו מן הפופולריות של עצמם. כשאומרים אותם בקלות ראש, הם יכולים להישמע כמו סירוב להביט בעולם. הסיפורים שהתלמוד מספר עליהם הם ההפך מקלות ראש. אחד מתרחש בבית רעוע, שבו שוכב אדם עיוור וקטוע איברים ומסביר, בשלווה, מדוע. השני מתרחש בלילה, מחוץ לעיר נעולה, בשעה שכל מה שיש לנוסע נהרג או נלקח, פריט אחר פריט. המסורת לא בנתה את האופטימיות שלה במזג אוויר נאה. היא בנתה אותה בשני החדרים האלה, וכדאי להיכנס פנימה ולראות איך.

הסיפור

התלמוד שואל: למה קראו לו נחום איש גם זו? מפני שכל מה שקרה לו, היה אומר:

גַּם זוֹ לְטוֹבָה

(תענית כא ע"א)

פעם אחת רצו היהודים לשלוח דורון לקיסר. מי ילך? ילך נחום, אמרו, שהוא מלומד בניסים. שלחו אותו עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. בדרך לן בפונדק, ובלילה רוקנו בעלי הפונדק את התיבה ומילאו אותה עפר. כשראה זאת בבוקר, אמר: גם זו לטובה.

הוא בא לפני הקיסר, והקיסר פתח את התיבה, ראה עפר, ורצה להרוג את כל היהודים. גם זו לטובה, אמר נחום. בא אליהו, בדמות אחד השרים, ואמר: שמא עפר זה מעפרו של אברהם אביהם הוא, שהיה זורק עפר ונעשה חרבות, קש ונעשה חצים. הייתה מדינה אחת שהקיסרות לא יכלה לכבוש. ניסו את העפר נגדה, וכבשו אותה. מילאו את התיבה אבנים טובות ושלחו את נחום הביתה בכבוד גדול.¹

זה הסיפור שכולם זוכרים. התלמוד מספר סיפור אחר קודם, והוא קשה הרבה יותר. לעת זקנתו שכב נחום סומא משתי עיניו, גידם בשתי ידיו, קיטע בשתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, בבית רעוע, ורגלי מיטתו מונחות בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו הנמלים. תלמידיו, שהיו צריכים להוציא אותו לפני שהבית ייפול, אמרו: קודם המיטה, אחר כך הכלים. הוא אמר: בניי, פנו את הכלים תחילה ואת מיטתי אחרונה, שמובטחני שכל זמן שאני בבית, הבית אינו נופל. פינו את הכלים, אחר כך הוציאו את מיטתו, והבית נפל.

אמרו לו תלמידיו: רבי, מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? ואמר: בניי, אני גרמתי לעצמי. פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, ועמי שלושה חמורים, אחד של מאכל, אחד של משקה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לפניי בדרך ואמר: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיניי, שלא חסו על עיניך, יסומו; ידיי, שלא חסו על ידיך, יתגדמו; רגליי, שלא חסו על רגליך, יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: יהא כל גופי מלא שחין. אמרו לו תלמידיו: אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.²

ובמסכת ברכות, גרסת התלמיד. רבי עקיבא לימד: לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא, לטב עביד. פעם אחת היה מהלך בדרך, והיו עמו חמור, תרנגול ונר. הגיע לעיר אחת וביקש אכסניה, ואיש לא נתן לו. אמר: כל דעביד רחמנא לטב, והלך ולן בשדה. באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. בא אריה ואכל את החמור. בכל פעם אמר:

כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב עָבֵיד

"כל מה שהרחמן עושה, לטובה הוא עושה."

באותו לילה בא גדוד ושבה את העיר. ואמר רבי עקיבא לתלמידיו: לא אמרתי לכם? אילו דלק הנר, אילו קרא התרנגול, אילו נער החמור, היו החיילים מוצאים אותי.³

הלקחים

את הסיפורים האלה מספרים בחום כזה שקל לפספס כמה בקפידה הם בנויים. למה אומר נחום את המשפט שלו לפני שקרה דבר טוב כלשהו, כשבתיבה עדיין אין אלא עפר? למה מצמיד התלמוד את סיפור האבנים הטובות לסיפור הבלתי נסבל על העני בדרך? ומה נעשה בכך שעקיבא ניצל, באותו לילה, בזכות אסונה של עיר? הסיפורים חשבו על כל זה, בקפדנות רבה יותר ממה שהמוניטין שלהם מרמז.

1. המילים באות לפני הטעמים

הפרט שמגדיר את המשפט של נחום הוא העיתוי שלו. הוא אומר "גם זו לטובה" בפונדק, מעל תיבה של עפר, בלי אליהו באופק ובלי שום סיבה בעולם להאמין בזה. הוא אומר זאת שוב בחדר הכס, תחת גזר דין מוות. הטוב, כשהוא סוף סוף בא, בא אחר כך, והוא בא בדיוק בדרך שהאסון פתח: העפר, ולא האבנים הגנובות, הוא שכובש את המדינה. אבל נחום לא יכול היה לדעת זאת. המשפט לא היה מסקנה שנגזרה מן הראיות. הוא היה החלטה שהתקבלה לפני הראיות.

זה ההבדל בין אופטימיות לבין הסבר, והכול תלוי בו. הסבר אומר: אני רואה למה זה טוב. נחום לעולם אינו טוען שהוא רואה. המשפט שלו אומר דבר צנוע יותר וחזק הרבה יותר: אני בוטח במי שמנהיג את העולם, גם בחלקים שאינני רואה, ואני אומר זאת עכשיו, בחושך, לפני שהסוף ידוע. אמונה שמחכה לסוף הטוב כדי להכריז על עצמה אינה אמונה. היא פרשנות. התלמוד מראה לנו את המשפט פועל כמשמעת, שנאמרת ברגע האובדן דווקא מפני ששום דבר עוד אינו תומך בה. ויש לכך פרי מעשי אחד: מפני שנחום אינו מתייאש בפונדק, הוא ממשיך בדרכו, ונושא את תיבת העפר אל הארמון, ששם היא יכולה להפוך לנס. הביטחון מחזיק אדם בתנועה מספיק זמן כדי שלטוב יהיה לאן להגיע.

2. הלילה בשדה

סיפורו של רבי עקיבא הוא המשפט של הרב תחת עדשה קשה יותר, כי כאן אנחנו רואים את האבדות נוחתות אחת אחת. סירבו לתת לו אכסניה: לטובה. הנר כבה: לטובה. התרנגול, ואחריו החמור, נהרגים בחושך לידו: לטובה, לטובה. בחצות הראיות אומרות שהכלל שלו אבסורדי. כל דבר ודבר השתבש, וכל אבדה חדשה עושה את השדה קר יותר ואת הלילה מסוכן יותר.

ואז עובר הגדוד, והחשבון כולו מתהפך ברגע. נר דולק היה משואה. תרנגול קורא או חמור נוער היו חתימה בחושך. כל אבדה הייתה הצלה בתחפושת. העיר שסגרה בפניו את דלתותיה נשבתה. השדה שהיה דחייתו נעשה מקום המסתור שלו.

שני דברים צריך לומר כאן, והתלמוד, לזכותו, משאיר מקום לשניהם. הראשון הוא הלקח שעקיבא עצמו לומד: הדפוס היה סמוי עד הבוקר, ורוב השיפוטים שלנו על צרותינו נעשים בחצות, כשהגדוד עוד לא נראה. אנחנו פשוט לא יודעים, ברגע האובדן, מה האובדן עושה. הדבר השני שקט יותר, והוא שייך לשולי הסיפור: התרנגול והחמור עדיין מתים, והעיר עדיין שבויה. הלילה של עקיבא היה לטובה; הלילה של העיר לא היה, או לא בשום דרך שאדם יכול לראות. והמשפט של רבו, זכרו, נטבע בפי אדם ששכב בבית מתמוטט. הלימוד הזה מעולם לא טען שהכול מסתדר בנעימים, או שתמיד נקבל את הבוקר שמסביר את הלילה. היא טוענת שהחשבון ארוך מלילה אחד, ושאפשר לבטוח במי שמנהל אותו. לפעמים מראים לנו את הבוקר, כמו שהראו לעקיבא, והסיפורים מציגים את הבקרים האלה כראיה. לכל שאר הלילות יש את מזמור כג: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, לא מפני שהגיא טוב, אלא כי אתה עמדי.

3. אוי לי אם לא ראיתוני

וזה מביא אותנו אל הסצנה הקשה ביותר, זו שהתלמוד מתעקש לספר ראשונה: נחום בבית ההרוס, ותשובתו לשאלת התלמידים. למה עלתה לך כך? בניי, אני גרמתי לעצמי.

הסיפור שלו ראוי לקריאה שנייה, בגלל מה שעשה באמת ומה שלא עשה. אדם רעב ביקש אוכל; נחום אמר "המתן עד שאפרוק מן החמור"; האדם מת בזמן ההמתנה. לפי אמת המידה של כל בית דין, הוא לא היה אשם בשום דבר. היו לו שלושה חמורים של אוכל וכל הכוונה לתת. הוא ביקש עיכוב סביר. אבל נחום לא שפט את עצמו לפי אמת המידה של בית דין. הוא שפט את עצמו לפי השעון של האדם הרעב, שעליו "המתן" היה גזר דין מוות, והוא הוריד על גופו שלו, איבר אחר איבר, את הרחמים שלא הספיק להראות בזמן. זו תפילה נוראה, והשמיים, כך רומז הסיפור, נענו לה.

אינני חושב שהתלמוד מספר את הסיפור הזה כדי שנחקה את התפילה. הוא מספר אותו כדי שנבין את האיש, כי שני הסיפורים מסבירים זה את זה. הנה השאלה שהתלמידים לא יכלו לשאול ישירות: איך יכול אדם מלא שחין, בבית נופל, לומר "גם זו לטובה" ולהתכוון לכך? והתשובה היא שהביטחון של נחום בצדק האל הגיע עד היסוד, גם כשהדין נפל עליו עצמו. אדם שיכול לומר "אני גרמתי לעצמי" בלי להירתע הוא אדם שבשבילו העולם לעולם אינו מקרי, לעולם אינו חסר משמעות, לעולם אינו יוצא מידיו של הדיין. זו האדמה שבה צמח המשפט המפורסם. והמילה האחרונה שלו לתלמידיו הופכת את גופו השבור לשיעור האחרון שלו: אוי לי אם לא ראיתוני בכך. אל תסיטו את עיניכם, הוא אומר. גם זה לימוד. אדם שבזבז שעה אחת של רחמים הקדיש את שארית חייו כדי לוודא שתלמידיו לעולם לא יצטרכו את השיעור פעמיים.

אחרית דבר

מכל משפטי התלמוד, "גם זו לטובה" הוא אולי המשפט שנאמר בקול לעתים הקרובות ביותר היום, בפקקי תנועה ובמסדרונות בתי חולים, בפי אנשים שלא היו יודעים לנקוב בשם המסכת שממנה הוא בא.⁴ שלוש מילים, קטנות מספיק כדי לשאת אותן לכל מקום. אבל הסיפורים הם השדרית שמתחת למשפט, וכדאי לזכור מה הם מכילים באמת: תיבת עפר בדרכה אל כס מלכות, שדה קר שמתמלא באבדות, ואדם עיוור שמלמד ממיטה שרגליה עומדות בספלי מים. האופטימיות של המסורת נכתבה במקומות האלה. לכן אפשר לבטוח בה במקומות שלנו.

---

הערות

1. תענית כא ע"א. הסיפור מוסיף סוף עגום: בעלי הפונדק, כשראו את נחום מכובד בשל תיבת עפר, הרסו את הפונדק שלהם והביאו את עפרו אל הקיסר, והכריזו שזה אותו עפר פלאי. ניסו אותו, הוא נכשל, והם הוצאו להורג. התלמוד לעתים רחוקות נותן לרמאות להסתיים בטוב.
2. גם זה בתענית כא ע"א. שאלת התלמידים, "מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך", מניחה שסבל חייב להעיד על חטא נסתר, הנחה שספר איוב מקדיש ארבעים פרקים לנתץ. תשובתו של נחום אינה מאשרת אותה ואינה מתירה אותה לאף אדם אחר; זה חשבון פרטי של אדם אחד עם שעה אחת מחייו שלו, ואולי זה התחום היחיד שחשבונות כאלה צריכים לתבוע אי פעם.
3. ברכות ס ע"ב. התלמוד מציג את רבי עקיבא כתלמידו של נחום בדרשה כמו גם במזג: מנחום למד עקיבא את השיטה לדרוש כל "את" שבתורה (חגיגה יב ע"א). הוא למד את המשפט יחד עם השיטה, והתלמוד מציב את סיפור השדה שלו בדף שבו הוא מלמד את ברכות השחר, ההודיות היומיות שאומרים בהשכמה: סיפור על לילה חשוך, משובץ לעד בתפילת עלות השחר.
4. שני המשפטים אינם זהים לגמרי, וההבדל עצמו הוא לימוד. "גם זו לטובה" של נחום נאמר על המכה המסוימת ברגע שהיא נוחתת. "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" של עקיבא הוא כלל קבוע, שמאמצים, כדברי התלמוד, כהרגל: "לעולם יהא אדם רגיל לומר". לרב הייתה הגאונות; התלמיד הפך אותה לנוהג שאדם רגיל יכול לשאת איתו.