נעשה ונשמע

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

(שמות כד:ז)

---

הייתם חותמים על חוזה בלי לקרוא אותו?

רובנו היינו אומרים לא, ובצדק. אבל יש אנשים שבשבילם אולי כן. הורה. חבר של ארבעים שנה. מישהו שאנחנו סומכים על שיקול דעתו יותר מעל הקריאה שלנו. חתום כאן, הם אומרים, ואנחנו חותמים, ושואלים מה זה היה אחר כך. זו אינה רשלנות. זה סוג של ידיעה, ידיעת האדם, שבאה במקום ידיעת המסמך.

שתי המסות הראשונות בסדרה הזאת עסקו בלחץ מלמעלה: הר המוחזק מעל ראשי העם, בריאה שתחזור לתוהו אם יסרבו. המסה הזאת עוסקת בתשובת העם. לפני מתן תורה, אומר ספר שמות, קרא משה את הברית באוזני העם, והעם ענה בשתי מילים שהתלמוד לא נלאה מלחזור עליהן: נעשה ונשמע. בסדר הזה. קודם להתחייב; אחר כך להבין. חכמי שבת פח ע"א–ע"ב משבחים את שתי המילים האלה כדבר היפה ביותר שישראל אמרו אי פעם. ואז הם נותנים למין להיכנס לבית המדרש ולקרוא לכל העניין פזיזות, בפניו של חכם, בשעה שאצבעותיו של החכם מדממות. ואז הם פונים אל מה שקרה ארבעים יום אחרי סיני, למרגלות אותו הר, עם עגל של זהב. זו המסה על השאלה אם התחייבות לפני הבנה היא הדבר החכם ביותר שאדם יכול לעשות או הטיפשי ביותר. התלמוד מצליח לומר: גם וגם.

הטקסט

שתי המילים באות משמות כד, פרק שהחכמים קוראים כמתאר את היום שלפני ההתגלות. כלומר העם קיבל את הברית לפני ששמע מצווה אחת.¹ על הקבלה הזאת אומר התלמוד:

דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״

(שבת פח ע"א)

שישים ריבוא הוא מספר הגברים שיצאו ממצרים: מלאך לכל אדם, שני כתרים לכל ראש. ומיד, בלי הפסקה, החצי השני. כשחטאו ישראל בעגל הזהב, ירדו כפליים מן המספר הזה מלאכי חבלה ופירקו מהם את הכתרים. התלמוד מוצא זאת בפסוק האומר שהעם, באבלו אחרי העגל, "התנצלו את עדים מהר חורב" (שמות לג:ו). בחורב נתעטרו, אומר רבי חמא ברבי חנינא, ובחורב נתפרקו.²

ואז מאמר שני על אותו רגע:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ?

(שבת פח ע"א)

הראיה היא פסוק בתהילים על המלאכים עצמם: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (קג:כ). קודם עושים, אחר כך שומעים. סדר שתי המילים בסיני, אומר הקול, הוא סדר קיומם של המלאכים עצמם. ורבי חמא מוסיף את הדימוי שנשאר דבוק לקטע מאז: למה נמשלו ישראל לתפוח (שיר השירים ב:ג)? מפני שכשם שפריו של התפוח קודם לעליו, כך הקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע".³

ואז הנימה משתנה.

הָהוּא מִינָא דְּחַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעְתָּא, וְיָתְבָה אֶצְבְּעָתָא דִידֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעָא וְקָא מָיֵיץ בְּהוּ, וְקָא מַבְּעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ

אותו מין ראה את רבא מעיין בשמועה, ואצבעות ידו מונחות תחת רגלו והוא מועך אותן, ואצבעותיו זבות דם. אמר לו: עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם — ועדיין אתם עומדים בפזיזותכם!

היה לכם לשמוע תחילה, ממשיך האיש. אם אתם יכולים לעמוד בזה, קבלו; ואם לא, אל תקבלו. זו טענה הוגנת, שנאמרה באכזריות.⁴ רבא שקוע כל כך בסוגיה שלא הרגיש בדמו שלו, והמין אומר: זה בדיוק מה שלא בסדר אצלכם, וזה לא בסדר אצלכם מאז סיני. רבא עונה בפסוק: "אנו שהלכנו בתמימות, עלינו כתוב: 'תומת ישרים תנחם'. ההולכים בעקלקלות, עליהם כתוב: 'וסלף בוגדים ישדם'" (משלי יא:ג).

ואז, כאילו נגע המין בדבר אמת, פונה התלמוד אל העגל. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן קורא את הפסוק "לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך" (שיר השירים ד:ט): בתחילה באחת מעיניך; לכשתעשי, בשתי עיניך. עולא אומר את השורה הקשה של הקטע: "עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה." ישראל, ארבעים יום אחרי סיני, רוקדים סביב עגל. רב מרי מוצא את הפסוק: "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א:יב), הבושם שהחמיץ בעוד סעודת החתונה ערוכה. ואז אומר רב את השורה שמצילה את הקטע כולו:

אָמַר רַב: וַעֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הִיא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״

אמר רב: ועדיין החיבה אצלנו, שכתוב "נתן" ולא כתוב "הסריח".

הקטע נחתם בדברי חכמים: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה:לא). המילה "נעלבים" היא המילה שבה השתמש עולא לכלה: "עלובה". הקטע שפתח בכינוי ישראל עלובה מסתיים בשבח לנעלבים השותקים.

הלקחים

הקטע הזה משבח את העם ואז פונה נגדו, וזה לבדו מעורר שאלות. למה אמירת "נעשה" לפני "נשמע" ראויה לא לכתר אחד אלא לשניים? בשביל מה הכתר השני? ולמה שישים ריבוא מלאכים קשרו את הכתרים, שני כתרים לזוג ידיים אחד, ואילו כפליים מהם באו להסירם, כתר אחד לכל מלאך? אם בת קול קוראת לסדר הזה סודם של המלאכים, למה נותן התלמוד למין לקרוא לו פזיזות? ולמה הוא מראה לנו את רבא, באותו רגע ממש, מדמם בלי להרגיש? למה עובר הקטע ישר משעתו היפה ביותר של העם לשעתו הגרועה ביותר, במרחק ארבעים יום? ולמה הכלה עלובה בשורה אחת ועדיין אהובה בשורה הבאה? אני חושב שהקטע הוא טיעון אחד על טבעה של ההתחייבות: שהסוג העמוק ביותר שלה קודם להבנה, שזו תפארתה וגם סכנתה, ושמה שעושה אותה בטוחה בסופו של דבר אינו ידיעה אלא אהבה.

1. בשביל מה הכתר השני

המספר הוא ההפתעה הראשונה. רבי סימאי אינו אומר שהמלאכים קשרו כתר אחד על אמירת המילים בסדר הנכון. הוא אומר שניים: אחד כנגד "נעשה", אחד כנגד "נשמע". העשייה זוכה לשכר, וגם השמיעה. למה "נשמע" צריך לזכות במשהו? כולם שומעים.

מפני ש"נשמע", כשהוא שני, אינו אותה מילה שהיה אילו היה ראשון. "נשמע ואז נעשה" פירושו: הראו לנו את התנאים, ונחליט. "נעשה ואז נשמע" פירושו: אנחנו כבר שלך; עכשיו למד אותנו. השמיעה השנייה אינה קונה הבודק את התנאים. היא הקשב של מי שכבר אמרה כן ורוצה להבין למה אמרה כן. התחייבות בלי רצון להבין היא ציות עיוור. הבנה בלי התחייבות קודמת היא קניות. סיני לא היה לא זה ולא זה. הוא היה עם שנותן את עצמו תחילה ואחר כך מבקש שילמדו אותו.

זה גם מה שבת הקול מתכוונת כשהיא קוראת לסדר הזה סודם של המלאכים. הפסוק בתהילים מתאר את המלאכים עושים את דברו ואחר כך שומעים אותו. מלאך אינו שוקל. אין אצל מלאך פער בין הפנייה אליו לבין תשובתו. לבני אדם יש את הפער. שם גרה החירות שלנו, וגם ההיסוס שלנו, המיקוח שלנו, ה"תנו לי לחשוב על זה". מה שמפליא את בת הקול הוא שלרגע אחד סגר עם שלם את הפער וענה כדרך שמלאכים עונים.

אנחנו מכירים את הסדר הזה מחיינו שלנו. ההתחייבויות הגדולות ביותר שרוב האנשים נוטלים על עצמם, לנישואים, לילד, לייעוד, נעשות לפני שאפשר בכלל להבין מה הן ידרשו מאיתנו. איש אינו יודע מה הם נישואים עד שהוא בתוכם שנים. איש אינו יודע כמה יעלה ילד. אנחנו אומרים "נעשה" לדברים האלה, ומבלים את שארית חיינו בשמיעה. החכמים אומרים שזה אינו פגם בדרך שבה בני אדם מתחייבים. כך נעשות ההתחייבויות הטובות ביותר.

2. למה שמר התלמוד את הלעג

ואז עושה התלמוד דבר אמיץ. הוא נותן לצד השני לדבר.

המין רואה את רבא שקוע כל כך בסוגיה של תורה שאצבעותיו מדממות והוא לא הרגיש, והוא אומר: זה העם שלכם. הסכמתם לפני ששמעתם, ואתם עדיין לא שומעים, אפילו לא לגוף שלכם. פזיזים. הייתם צריכים לשאול מה כתוב בחוזה.

התלמוד אינו עושה אותו טיפש. תצפיתו מדויקת: רבא מדמם. העיקרון שלו הוא עיקרון שכל אדם נבון מחזיק בו: קרא לפני שאתה חותם. והתלמוד זה עתה הקדיש דף שלם לשבח ההפך. למה לשמור את הסצנה הזאת?

מפני שהשבח אינו בטוח בלי האתגר. מסורת שהייתה אומרת רק "קודם תתחייב, אחר כך תבין" הייתה מלמדת אמון עיוור. היא הייתה מייצרת אנשים שאפשר להוביל לכל מקום. קולו של המין הוא שאלה שהתלמוד היה מוכן לעמוד מולה. הוא אומר: אנחנו יודעים איך זה נראה מבחוץ. אנחנו יודעים שעשייה לפני שמיעה יכולה להפוך לקנאות. אנחנו יודעים שאדם שקוע בלימוד עד שאינו מרגיש בדמו שלו יכול להיות תמונה של מסירות או תמונה של עיוורון, ושקשה להבחין בין השתיים.

תשובתו של רבא, כשקוראים אותה עם פירוש רש"י, אינה "אתם טועים בכך שחתמנו בלי לקרוא". היא: ידענו עם מי אנחנו חותמים. "התהלכנו עמו בתום לב," מסביר רש"י, "כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעין עלינו דבר שאין אנו יכולים לעמוד בו." אפשר לעשות לפני ששומעים כשמי שמבקש זה עתה נשא אותך ממצרים ודרך הים. העם לא חתם בעיוורון. הוא חתם על סמך כל מה שידע על מי שביקש. המין צודק לגבי כל מי שמתחייב לדבר שאין לו סיבה לבטוח בו. הוא טועה לגבי העם הזה והאל הזה. ההבדל אינו פרט. הוא כל העניין.

3. ארבעים יום אחר כך, והמילה העדינה

ואז העגל. התלמוד אינו נותן לנו להישאר בהכתרה. הוא הולך ישר אל הפירוק: אותו הר, אותו עם, עדיי סיני מוסרים באבל על מה שעשו.

ספרו את המלאכים. שישים ריבוא באו לעטר את העם, וכל אחד קשר שני כתרים. כפליים מהם באו לפרק, וכל אחד נשא רק אחד. התוספות מסבירים זאת בכוח: מלאך חבלה הוא מן הסוג החלש יותר, וכתר אחד הוא כל מה שהוא יכול לשאת. המספרים אומרים גם דבר אחר. הכתרים נקשרו יחד, בזוג ידיים אחד, מפני ש"נעשה" ו"נשמע" היו משפט אחד ומעשה אחד. הם לא ירדו יחד. כל כתר נזקק למלאך משלו, מפני שכל אחד מהם יכול ללכת לאיבוד לבדו. אדם יכול לשמור על ההבטחה ולחדול לרצות להבין אותה. זה הקנאי, הדבר שהמין ראה ברבא. אדם יכול לשמור על הרצון להבין ולהרפות מן ההבטחה. זה קורא שאין לו שום דבר מונח על הכף במה שהוא קורא. העגל עלה לעם בשני הכתרים. אבל נדרשו שני מלאכים כדי לבטל מה שעשה אחד. התחייבות שנעשתה ברגע אחד אינה מתפרקת ברגע אחד. היא מתרופפת בשלבים, ואדם יכול להיות בחצי הדרך החוצה בלי להרגיש.

זו טענת המין מוכחת, והתלמוד מודה בה. התחייבות לפני הבנה היא מפוארת, והיא שבירה. עם שאמר כן ברגע של אמון שלם יכול לומר כן לדבר אחר ארבעים יום אחר כך, כשמשה איחר לרדת והאמון התערער.⁵ הכן היה אמיתי. אבל כן שעדיין לא צמח להבנה, להרגל, לחיים, יכול ללכת לאיבוד באחר צהריים אחד. פריו של התפוח קודם לעליו, ופרי בלי עלים חשוף.

פסוקו של רבי יונתן אומר זאת במדויק. "לבבתני באחת מעיניך." הקבלה בסיני כבשה את לב האל בעין אחת, הכן. "לכשתעשי, בשתי עיניך." העין השנייה היא העשייה: שנות השמירה, התורה שחיים אותה עד שאינה עוד הבטחה אלא אופי. העגל קרה בין העין הראשונה לשנייה. ושורתו של עולא, עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה, נועדה לכאוב. התלמוד אינו מתרץ את העגל.

ואז אומר רב את השורה שאליה נע הקטע כולו. הפסוק המתעד את הבגידה, "נרדי נתן ריחו", יכול היה להשתמש במילה מכוערת. הוא בחר במילה עדינה. נתן, ולא הסריח. ורב שומע בבחירה הזאת את התשובה לכל מה שאמר המין ולכל מה שהוכיח העגל. הכלה זינתה בתוך חופתה. החתן לא עזב. הפסוק המתעד את כישלונה כתוב בלשונו של מי שעדיין אוהב אותה.

זו הבטיחות שמאפשרת עשייה לפני שמיעה. לא שהעם לעולם לא ייכשל; הוא נכשל כמעט מיד. אלא שמי שהתחייבו לו, כשנכשלו, תיאר את הכישלון במילה העדינה ביותר שנמצאה ושמר אותם. אפשר לומר "נעשה" לפני "נשמע" לאל כזה. אי אפשר לומר זאת לאף אחד אחר. ודברי החתימה הופכים את ההאשמה: העלובה, הכלה חסרת הבושה, נעשית לנעלבים, העם שמעליבים אותו והוא שותק ועושה מאהבה. אותה מילה, שהופכת מהאשמה לכוח. ההיפוך הזה הוא מה שחשבו החכמים שקרה לישראל בין העגל לימיהם שלהם. הם אמרו "נעשה" פעם אחת, ברגע של אמון. הם בשמיעה מאז.

אחרית דבר

רבא עדיין יושב שם בסוף כל זה, אצבעותיו מדממות ומין עומד מעליו. התלמוד לעולם אינו אומר אם הרגיש. אני אוהב לחשוב שלא: שענה בפסוקו וחזר אל הסוגיה, והדם התייבש, והאיש הלך לו מנענע בראשו על עם שלא ילמד לקרוא לפני שהוא חותם.

הוא צדק בכך שלא ילמדו. הם חתמו לפני שההר בער, על סמך מה שידעו על מי שביקש. הם נתעטרו על כך, נתפרקו על כך, כונו עלובים על כך, ונשמרו בכל זאת. כל דור מאז עשה את אותו הדבר בדרכו שלו: קיבל על עצמו את התורה לפני שהבין אותה, ובילה חיים שלמים בשמיעה. זו אינה פזיזות. כך נראה לאהוב מישהו תחילה וללמוד אותו אחר כך, ולגלות, שוב ושוב, במילים העדינות ביותר שהטקסט מוצא, שלא טעית.

---

הערות

1. בסדר התורה המילים באות בשמות כד, אחרי עשרת הדיברות. החכמים קוראים את הפרק כמוקדם יותר: בשבת פח ע"א עצמה ברית שמות כד מונחת בחמישה בסיון, היום שלפני ההתגלות. כך שבסיפור התלמוד קיבל העם בלי לראות, לפני האש. זו גם הסיבה שההר של המסה הראשונה הטריד את המפרשים: למה לכפות עם שכבר אמר זאת? תשובות התוספות והמהר"ל ניתנו שם.
2. מניין המלאכים, והתשובה מן הכוח, הם של התוספות. רבי יוחנן מוסיף שמשה זכה ונטל את כולם, ורש"י קושר זאת לקרני ההוד של פניו כשירד מן ההר בפעם השנייה. וריש לקיש חותם את הסוגיה בהבטחה: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם לנו, שנאמר "ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה:י), השמחה שהייתה פעם על ראשם.
3. התפוח הקשה על המפרשים המאוחרים. רבנו תם, בתוספות, הקשה שעצי תפוח אמיתיים גדלים ככל עץ, קודם עלים, והציע שה"תפוח" של שיר השירים הוא האתרוג, שפירות השנה שעברה עדיין על ענפיו כשהעלים החדשים באים.
4. ה"מין", שמתרגמים בדרך כלל "כופר" או "בן כת", היה קורא מקרא שקרא את הכתובים נגד החכמים: המילה כללה נוצרים, גנוסטים ואחרים. בבל של רבא, תחת שלטון פרס, הייתה מלאה במפגשים כאלה, והתלמוד מתעד כמה מהם. הדוברים בקטע הזה משתרעים על פני העולם הרבני כולו: רבי סימאי לימד סביב שנת 200; רבי אלעזר בן פדת, רבי חמא ברבי חנינא, רבי יונתן ותלמידו רבי שמואל בר נחמני היו חכמי ארץ ישראל במאה השלישית; רב ייסד את ישיבת סורא בבבל סביב שנת 220; עולא נסע בין שתי הארצות; רבא, שפגשנו במסה הראשונה, עמד בראש ישיבת מחוזא במאה הרביעית.
5. התלמוד עצמו, דף אחד אחר כך (שבת פט ע"א), מסביר איך נשבר האמון. רבי יהושע בן לוי קורא "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב:א) כ"באו שש", השעה השישית הגיעה. משה אמר: בעוד ארבעים יום, בתחילת השעה השישית, אני חוזר. ביום הארבעים בא השטן ועירבב את העולם, אמר לעם שהשעה עברה ומשה מת, וכשלא השגיחו בו, הראה להם דמות מיטתו. רק אז הלכו אל אהרן. בסיפור התלמוד עצמו, העגל לא התחיל כשינוי לב. הוא התחיל כאבל, שנעשתה עליו מלאכה בדמות מזויפת.