האתר הזה מביא את סיפורי התלמוד — האגדתא — לכל מי שמבקש משמעות והשראה. כל מסה נוטלת סיפור אחד, קוראת אותו לאט, מעמידה אותו בזמנו, ושואלת מה הוא יכול ללמד אותנו על מנהיגות, על ידידות, על אובדן, על אמונה ועל חיי הקהילה. אנחנו עושים זאת מפני שהסיפורים האלה נועדו להיות מובנים, ומפני שהלקחים שבהם מועילים היום כביום שבו סופרו לראשונה. המסה הראשונה ברשימה מסבירה באריכות את התלמוד ואת סיפוריו. האחרות פונות אל הסיפורים עצמם.

לתלמוד שני קולות. האחד דן בהלכה: שאלה, ראיה, קושיה, תירוץ, הכרעה — בארמית, שמעתא, "מה שנשמע". האחר מספר סיפורים, מנחם, מזהיר ומעורר — אגדתא, "מה שמסופר", משורש שמשמעו גם "למשוך", כי אלו דברים המושכים את הלב. כשליש מן התלמוד הוא אגדתא: סיפורים על החכמים, דרשות על המקרא, משל, תפילה, מחשבה והיסטוריה. ההלכה אומרת לך מה לעשות. האגדתא אומרת לך בשביל מי אתה עושה זאת.

התלמוד אינו ביתה היחיד של האגדתא. המדרש הוא ספרייה של קבצים, שנבנתה במשך מאות רבות של שנים, ובה עוברים חכמי ארץ ישראל על המקרא פסוק אחר פסוק. במקום שבו התלמוד מעמיד סיפור בתוך דיון הלכתי, המדרש שומר אותו ליד פסוקו, פעמים רבות בצורה מלאה יותר או שונה. השניים משלימים זה את זה, והמסות האלה נעזרות בשני המקורות.

מחברי התלמוד יכלו לעשות שני ספרים. הם לא עשו זאת מעולם. הם הניחו לתלמוד להישמע כבית המדרש, שבו נשמעו שני הקולות כאחד. הלכה בלא תכליתה עלולה לעיתים לאבד את דרכה. פסק דין מקיימים, ואחר כך אפשר לשכוח אותו; סיפור נזכר ומסופר שוב. ויש אמיתות שאי אפשר לומר אלא כסיפור. לכן הניח אותם התלמוד על דף אחד, זה בצד זה, ונתן לכל אחד להאיר את חברו. אבל החכמים מתחו קו אחד: סיפור לבדו אינו מכריע הלכה ואינו קובע עיקר אמונה. מדוע? מפני שהאגדתא מסתירה פעמים רבות, ובכוונה, את משמעותה העמוקה, ומזמינה אותנו לגלות את הכוונה המקורית.

מאז נחתם התלמוד דנים החכמים ומבררים כיצד יש לפרש את האגדתא. הגאונים, ראשי הישיבות שאחרי התלמוד, הבהירו: דרשה אגדית היא קריאתו של חכם, לא מסורת שנתקבלה. הרמב"ם חיפש את המשל שמאחורי פני השטח המוזרים. הרמב"ן והרשב"א, גדולי ספרד בימי הביניים, עמדו על כך שהמוזרות מסתירה עומק, לא הבל. המקובלים קראו לסיפור לבוש, ובתוכו גוף ונשמה. המהר"ל מפראג קרא את דברי החכמים כדברים על טבעם הפנימי של הדברים, ומילא אלפי עמודים בתרגום הלשון הזאת. המהרש"א הניח שכל פרט נבחר בכוונה, ושאל מדוע. אדמו"רי החסידות הפנו את הסיפור אל הקורא: הדמויות הן כוחות שבתוכך, והעלילה היא עבודתך שלך היום. התלמוד עצמו אומר לנו, בתוך מסכת של הלכה, שהאגדתא מדברת לעיתים בלשון גוזמה. יש סיפורים שהם היסטוריה. יש שהם הפלגה. יש שהם משל. כולם נבחרו בקפידה, ובכולם יש תורה.

משושלת המורים המפוארת הזאת נוטלים עורכי הדפים האלה משמעת פשוטה. קרא את הסוגיה כולה, עם ההלכה שסביבה. מצא את הפסוקים שעליהם היא נשענת. שאל את השאלות שהטקסט מעורר לפני שתושיט יד אל התשובות. שאל איזה מין סיפור זה. רק אז הסק את הלקח — ובדוק אותו מול הטקסט. לקח שהטקסט אינו תומך בו הוא של הקורא, לא של החכמים.