קול אחד, שבעים לשון

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם־ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע

(ירמיהו כג:כט)

---

אילו נשא אלוהים נאום היום, באיזו שפה הוא היה?

השאלה נשמעת ילדותית עד שמנסים לענות עליה. עברית, מפני שהתורה בעברית? אז רוב העולם נשאר בחוץ. כל שפה, בזו אחר זו? אז רוב העולם מחכה לתורו. חכמי שבת פח ע"ב נותנים תשובה מוזרה וטובה משתיהן: כל השפות בבת אחת. כל דיבור שיצא מפי הגבורה בסיני, אומר רבי יוחנן, נחלק לשבעים לשון. שבעים, במניין החכמים, הוא מספר אומות העולם. קול אחד; שבעים שמיעות.

שלוש המסות הראשונות בסדרה הזאת עסקו בקבלת התורה: ההר מעל ראשי העם, הבריאה שחיכתה לתשובתם, שתי המילים שאמרו לפני ששמעו. המסה הזאת עוסקת בנתינה, באיך זה היה, לפי תיאור החכמים, לעמוד למרגלות ההר בשעה שהקול דיבר. והתיאור שלהם גופני עד כדי אלימות. הדיבורים, הם אומרים, מילאו את העולם בבושם. הדיבורים המיתו את מי ששמע אותם, ואלוהים החזיר אותם לחיים לקראת הדיבור הבא. הדיבורים הדפו אותם שנים עשר מיל לאחור, והמלאכים הוליכו אותם בחזרה. לא כך אנחנו מציירים בדרך כלל את ההתגלות. כך תיארו אותה החכמים, והיו להם סיבות.

הטקסט

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״ה׳ יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב״ — כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת

(שבת פח ע"ב)

המזמור אומר שאלוהים "יתן אומר", בלשון יחיד, ושנושאות הבשורה הן "צבא רב". רבי יוחנן קורא את הצבא כדיבור עצמו, מוכפל: דבר אחד ניתן, המון נושאים אותו.¹ ודבי רבי ישמעאל מספקים את הדימוי שבו זכור הקטע: "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כג:כט). מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשון.

ואז פונה הקטע, בלי אזהרה, מהיקף הדיבור אל סכנתו. רב חננאל בר פפא שואל למה נמשלו דברי תורה לנגיד ("שמעו כי נגידים אדבר", משלי ח:ו). תשובתו: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. ורבא מחדד:

הַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: לַמַּיְימִינִין בָּהּ סַמָּא דְחַיֵּי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ סַמָּא דְמוֹתָא

היינו שאמר רבא: למיימינים בה היא סם חיים, למשמאילים בה סם מוות.

סם הוא תרופה, אותו חומר עצמו שמרפא במנה אחת וממית באחרת. הימין והשמאל של רבא אינם פוליטיקה. רש"י מסביר אותם כהבדל בין העמלים בתורה בכל כוחם ולשמה לבין מי שאינם. אותן מילים, אותו דף. חיים לקורא אחד, מוות לאחר.

ואז רבי יהושע בן לוי, בשלושה מאמרים, כל אחד גופני מקודמו.² על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. ומאחר שהעולם נתמלא מן הדיבור הראשון, הוציא אלוהים את הרוח מאוצרותיו והעביר כל בושם ובושם, כדי לפנות מקום לבא אחריו.³ ואז:

כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצְתָה נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ״. וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּיבּוּר רִאשׁוֹן יָצְתָה נִשְׁמָתָן, דִּיבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִיבְּלוּ? — הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחְיָה אוֹתָם

(שבת פח ע"ב)

ולבסוף: על כל דיבור ודיבור חזרו ישראל לאחוריהם שנים עשר מיל, ומלאכי השרת הוליכו אותם בחזרה. הראיה היא תהילים סח:יג, שבו "ידודון ידודון" של הפסוק נקרא "מדדין אותן", הפועל המשמש להולכת תינוק בצעדיו הראשונים. שנים עשר מיל הם כשנים עשר קילומטרים, והחכמים אומרים במקום אחר שמחנה ישראל כולו במדבר היה שנים עשר מיל. בכל דיבור, לפי הקריאה הזאת, נהדף העם לאורך כל מחנהו שלו, והמלאכים הביאו אותו אל ההר שוב, צעד אחר צעד.

הלקחים

התחילו בכל מקום בקטע הזה ותיתקלו בשאלה. אם התורה בעברית, מה פירוש שכל דיבור נשמע בשבעים לשון, ומי הקשיב בשישים ותשע האחרות? למה עובר התלמוד, בנשימה אחת, מהיקף הדיבור אל סכנתו, נגיד שממית ומחיה, סם שמרפא או מרעיל? אם התורה יכולה להיות סם מוות, למה ללמד אותה? ולמה מתעקש רבי יהושע בן לוי שהעם מת בכל דיבור וברח שנים עשר מיל והיה צריך להוליכו בחזרה? זה שבח או אזהרה? אני חושב שהמאמרים מצטרפים להתבוננות אחת במה פירושו של דבר שאלוהים פונה אליך. דיבור חזק דיו לברוא עולם חזק מדי לאנשים שצריכים לשמוע אותו. והעובדה הזאת, כשמבינים אותה נכון, משנה איך כל אדם צריך לפתוח את הספר אחר כך.

1. דיבור אחד, שבעים שמיעות

שבעים הלשונות של רבי יוחנן באות ראשונות, מפני שכל השאר נובע מהן.

הטענה אינה שהיו שבעים תורות. היא שדיבור אחד, שנאמר פעם אחת, נשמע בשבעים דרכים: אמירה אחת שמתחלקת בהגיעה אל שומעיה, כמכת הפטיש על הסלע שמתחלקת לניצוצות. הסלע אחד. הפטיש אחד. הניצוצות רבים, וכל אחד מהם ניצוץ אמיתי. אין ניצוץ שהוא כל המכה; אין ניצוץ שהוא שקר.

כאן החכמים מתארים את יחסם שלהם אל הטקסט. בסנהדרין לד ע"א אותו בית מדרש של רבי ישמעאל משתמש באותו פסוק לפרשנות: מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. האנשים שלימדו זאת בילו את חייהם במחלוקת על פירוש התורה: הלל ושמאי, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, רבי יוחנן וריש לקיש. הם לא האמינו שכולם מלבד אחד טועים. הם האמינו שהדיבור גדול מכל שמיעה יחידה שלו, ושהשמיעות, יחד, קרובות אל הדיבור יותר מכל אחת לבדה.

ושבעים הלשונות מוסיפות משהו ש"טעמים רבים" אינו מוסיף. שפות שייכות לעמים. רבי יוחנן אומר שהדיבור בסיני היה, מן הרגע הראשון, ניתן לתרגום: הוא יצא בצורות שכל אומה יכלה לשמוע. זה דבר יוצא דופן שעם אומר על כתבי הקודש שלו. פירושו שהתורה אינה מתמעטת כשנושאים אותה לשפות אחרות; הנשיאה לשפות אחרות הייתה חלק מן הדרך שבה ניתנה. העברית היא הסלע. הניצוצות הם לכולם.

2. סם חיים, סם מוות

הנגיד והסם הם השורות הקשות ביותר בקטע, והגלויות ביותר. לדברי התורה יש כוח להמית ולהחיות. לא זה או זה. שניהם.

החכמים אינם מעמידים פנים שהסכנה איננה. מילים חזקות כל כך אפשר ליטול שלא כראוי. הנוסחה של רבא שמה את ההבדל במקומו: לא בטקסט אלא בקורא. למי שנוטל אותה ביד ימין, יד הכוח המלא, סם חיים; רש"י מסביר, אלה העמלים בה בכל כוחם ולשמה, שמביאים אליה את הטוב שבהם. מי שנוטל אותה ביד שמאל מביא פחות, או מביא משהו אחר: שאפתנות, או כעס, או הרצון להוכיח שהוא צודק. והטקסט, שהוא כוח ולא רק מסר, עושה לכל אחד מהם מה שכוחות כאלה עושים.

כל הדימויים בקטע מסכימים על נקודה אחת. הפטיש מכה. הבושם עוטף ונכנס. הנגיד שולט בחיים ובמוות. הסם משנה את הגוף. אף אחד מהם אינו תמונה של מידע שמועבר. החכמים לא חשבו על ההתגלות כעל הודעה שנמסרה, לתיוק ולעיון. הם חשבו עליה כעל דבר הפועל על השומע, שקרה לעם למרגלות ההר, ובשבעים לשון לאומות שסביבו, וקורה שוב, בסולם נמוך יותר, בכל פעם שהמילים באמת נשמעות.

זו גם תשובת הקטע לשאלתו הקשה ביותר: אם התורה יכולה להמית, למה ללמד אותה? מפני שסם שאינו יכול להמית אינו יכול גם לרפא. מה שאין בו כוח להזיק אין בו כוח כלל. החכמים בחרו במילה מסוכנת על פני מילה בלתי מזיקה, וידעו מה הם בוחרים. הביטחון אינו בהחלשת הסם אלא באופן נטילתו. לשם כך קיימים בית המדרש, המורה, התורה שבעל פה כולה: ללמד אנשים ליטול את המילים ביד ימין.

3. מוכים ארצה, ומובלים בחזרה

ואז בא רבי יהושע בן לוי. על כל דיבור יצאה נשמתם. על כל דיבור חזרו לאחוריהם שנים עשר מיל. למה לתאר את הרגע הגדול ביותר בתולדות ישראל כסדרה של מיתות ונסיגות?

מפני שהחכמים לקחו ברצינות את מה שהתורה אומרת שהעם הרגיש. בדברים מתחנן העם למשה: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד ומתנו" (ה:כב), ומבקש ממנו לשמוע במקומם.⁴ החכמים לא קראו זאת כחולשה של אמונה. הם קראו זאת כדיוק. דיבור חזק דיו לברוא שמים וארץ, הדיבור של המסה השנייה בסדרה הזאת, חזק מדי לגוף אנושי לשאת. העם לא נרתע מאלוהים מפני שבטח בו פחות מדי. הוא נרתע מפני שהיה אנושי, ואלוהים הוא אלוהים, והמרחק ביניהם, כשהוא נחצה באמת, אינו נחצה בעדינות.

ובכל זאת, מה ששמעו, קיבלו. איך? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים. המלאכים הוליכו אותם בחזרה. רגע ההתגלות, בסיפור הזה, אינו עמידה איתנה אחת וגיבורה. הוא מקצב: מוכים ארצה, מוחיים; נהדפים לאחור, מובלים הביתה; ושוב. והמסורת מוסיפה שהמקצב הגיע לסופו הטבעי. העם שמע את שני הדיברות הראשונים ישירות מפי הגבורה, ואז ביקש ממשה לעמוד בינו לבין הקול: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" (שמות כ:טז). את השאר שמעו דרכו.⁵ העם לא שרד את סיני מפני שהיה חזק דיו. הוא שרד אותו מפני שבכל פעם שהדיבור הכריע אותו, הובא בחזרה ועמד שוב. וכשגם זה היה יותר מדי, ניתן לו קול אנושי לשמוע ממנו את השאר.

כל מי שעבר דבר גדול ממנו מכיר את המקצב הזה. האבל הוא כזה; וכך, בקצה השני, שמחה גדולה ולידת ילד. אינך שווה לזה. אתה יוצא מעצמך. ואז משהו, או מישהו, מחזיר אותך, ואתה עומד שוב, וזה בא שוב. החכמים אומרים שכך היה לשמוע את אלוהים, ושההחזרה הייתה מעשה ידיו לא פחות מן הדיבור. הטל שעתיד לבטל את המוות לא נשמר לאחרית הימים. הוא שימש בסיני, על אנשים שלא יכלו אחרת לשאת את מה שביקשו לשמוע.

וההולכה בחזרה ראויה למשפט משלה. הפסוק אומר שהצבאות "ידודון ידודון", והחכמים קוראים: המלאכים מדדין אותן, המילה להולכת ילד שעדיין אינו יכול ללכת לבדו. אין חיפזון במילה הזאת. זה הקצב של החלש ביותר. אותם מלאכים שבמסה הבאה יטענו שהתורה קדושה מדי לבני אדם עושים כאן את העבודה הצנועה ביותר בקטע: יוצאים שנים עשר מיל, ומביאים את כולם הביתה כדי שידברו אליהם שוב. מסורת שזוכרת את סיני רק כאש ורעמים שכחה את חציו. החצי האחר הוא היד שעוזרת לך לקום.

אחרית דבר

כל בית כנסת על פני האדמה, בחג השבועות, קורא את עשרת הדיברות בקול. הקהל עומד. רוב האנשים שומעים אותם בשפה שהם מבינים למחצה, בניגון עתיק מכל זיכרון חי, והולכים הביתה. זה טקס צנוע לאירוע שהוא מציין.

אבל קראו את הקטע שוב והצניעות היא העניין. החכמים לא חשבו שמישהו יכול לשמוע את הקול כפי שהיה. הוא המית את מי ששמע אותו; הוא הדף אותם לאורך המחנה. מה שאפשר לשמוע הוא הניצוץ, לא המכה: הדיבור באחת משבעים לשונותיו, בניגון, בחדר, על ידי אדם שהביא אליו את מה שיש לו ביד ימינו. זה אינו דבר פחות. זו הדרך היחידה שבה התקבל הדיבור אי פעם, אפילו למרגלות ההר: בחתיכות, על ידי אנשים שהוכרעו והובאו בחזרה, ועמדו שוב, והקשיבו.

התורה, אומר רבי יוחנן, יצאה בשבעים לשון. אחת מהן שלך.

---

הערות

1. שבעים, במניין החכמים, הוא מספר האומות שיצאו מבני נח בבראשית י, ולכן "שבעים לשון" פירושו כל שפה על פני האדמה. המדרש נותן לרעיון כמה צורות אחרות: לקול בסיני לא היה הד; הוא פנה לדרום, לצפון, למזרח ולמערב; הוא פנה אל כל שומע לפי כוחו. גרסת התלמוד היא הדחוסה ביותר, ומשאירה את השאר לנו.
2. הדוברים משתרעים על שתי ארצות ושתי מאות. רבי יוחנן, ראש הישיבה בטבריה במאה השלישית, הוא החכם ששמו מופיע הכי הרבה בשני התלמודים; פגשנו אותו במסה השנייה. דבי רבי ישמעאל חוזרים אל הדור שאחרי חורבן הבית וידועים בכללי הפרשנות שלהם, ובהם העיקרון שדיברה תורה כלשון בני אדם. רב חננאל בר פפא ורבא הם בבלים בני המאה הרביעית. רבי יהושע בן לוי, מלוד שבארץ ישראל, ראשית המאה השלישית, זכור במאמרים כאלה; המסה הבאה בסדרה הזאת כולה שלו גם היא.
3. הראיה היא שיר השירים ה:יג, "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", עם משחק מילים שהחכמים אהבו: אל תקרי שושנים אלא ששונים. לכל חזרה על הדיבור היה בושם משלה. הבושם הוא הדימוי העדין ביותר בקטע, והוא יושב ליד הקשה ביותר; אותו קול ממלא את העולם בבושם ועוצר את לב השומעים.
4. ספר דברים שם את פחד העם בפיו שלו: "כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד ומתנו" (ה:כב), ואלוהים עונה: "היטיבו כל אשר דיברו" (ה:כה). החכמים לקחו את שני הפסוקים במלוא משקלם: הפחד היה מוצדק, והוא זכה לשבח.
5. מכות כד ע"א: תרי"ג המצוות של התורה נחלקות לתרי"א ש"ציווה לנו משה" (דברים לג:ד; המילה "תורה" בגימטרייה תרי"א) ולשתיים, "אנוכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים", ש"מפי הגבורה שמענום" ישירות. לפי החשבון הזה, הדיבורים של הקטע שלנו, כל אחד "מפי הקדוש ברוך הוא", הם המילים שהעם שמע ישירות; את השאר קיבל בעומדו מרחוק, דרך אדם. תחינת שמות כ:טז היא המקום שבו סיפור אחד עובר אל האחר.