האיש שנטע בשביל נכדיו

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים

(תהלים קכו:א)

---

יש לפעמים אדם מיוחד שיכול לעשות מה שאיש אחר אינו יכול. כשהבארות יבשות והתפילות הרגילות לא נענו, באים אליו. תפילותיו אינן נכשלות. ומפני שאינו נכשל, הוא חי מעט בנפרד מכל האחרים: נחוץ, נערץ, ולבד.

התלמוד מספר לנו על אדם כזה. שמו היה חוני, וקראו לו המעגל, על שם הדבר המפורסם ביותר שעשה בחייו.

סיפור המעגל נמצא במשנה, והוא סיפור על כוח. הסיפור שאני רוצה לקרוא בא כמה שורות אחריו בתלמוד, והוא על מחירו של הכוח הזה. הוא נפתח באדם הנוטע עץ ומסתיים בפתגם על מוות. באמצע ישן חוני שבעים שנה.

זהו אחד הסיפורים הגדולים הקצרים ביותר בספרות חז"ל, ואחד העצובים ביותר. אני גם חושב שהוא אחד הדברים הנבונים ביותר שנכתבו על מה שאנחנו חייבים לדורות שלפנינו ולדורות שאחרינו.

הסיפור

המעגל. נתחיל בסיפור שבמשנה:¹ רוב חודש אדר, החודש האחרון של עונת הגשמים, עבר, וגשם לא ירד. באו העם אל חוני: התפלל על הגשם. הוא אמר להם להכניס הביתה את תנורי החרס של פסח, כדי שהגשם לא ימיס אותם. כל כך בטוח היה. הוא התפלל. כלום.

אז שרטט מעגל בעפר, עמד בתוכו ואמר:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ

(משנה תענית ג:ח)

התחיל לטפטף. "לא לכך התכוונתי. ביקשתי גשם שימלא את הבורות, השיחין והמערות." ירד בזעם. "לא לכך התכוונתי. ביקשתי גשמי רצון, ברכה ונדבה." ואז ירד גשם כדרכו, ולא פסק, עד שברחו העם מרחובות ירושלים להר הבית ושבו אליו: התפללת שיבוא; עכשיו התפלל שילך.

אז הגיעה הודעה משמעון בן שטח, ראש הסנהדרין:

אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ

(משנה תענית ג:ח)

החזיקו בתמונה הזאת, הבן המפציר באביו ומקבל את מבוקשו. התלמוד עוד יחזור אליה.

עץ החרוב. הגמרא ממשיכה את סיפורו של חוני המעגל. רבי יוחנן מספר אותו,² והוא נפתח בשאלה מטרידה, לא במעשה:

כל ימיו הטריד את חוני פסוק אחד, הפסוק שבראש המסה הזאת: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים." הגלות בבבל ארכה שבעים שנה, והפסוק נראה כמכנה את השנים ההן חלום, כאילו ישן אותן העם. חוני נקט את הפסוק כפשוטו ושאל: האם יכול אדם לישון שבעים שנה?

יום אחד הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב.

"כמה שנים עד שיישא העץ הזה פרי?"

"שבעים שנה."

"כל כך בטוח אתה שתחיה שבעים שנה?"

השיב האיש:

אֲנָא חָרוּבָא בְּעָלְמָא אַשְׁכְּחֵיהּ. כִּי הֵיכִי דִּשְׁתַלוּ לִי אֲבָהָתִי — שְׁתַלִי נָמֵי לִבְרָאִי

"אני מצאתי חרובים בעולם. כשם שנטעו לי אבותיי, כך נוטע אני לבניי." (תענית כג ע"א)

ישב חוני לאכול. נפלה עליו שינה. כיפת סלע נסגרה סביבו והסתירה אותו מן העין, וישן שבעים שנה. כשהתעורר ראה אדם מלקט חרובים מן העץ. "אתה הוא שנטעת אותו?" "אני בן בנו." הבין חוני: ישנתי שבעים שנה. חיפש את חמורו ומצא עדרים עדרים של צאצאיו.

הלך לביתו. "האם בנו של חוני המעגל חי?" "בנו איננו. בן בנו חי." "אני חוני המעגל." לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש. שמע את החכמים אומרים על סוגיה: "ברור לנו הדבר כבשנותיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש, כל קושי שהיה לרבנן היה מיישב." אמר להם: "אני הוא." לא האמינו לו, ולא נהגו בו את הכבוד הראוי לו.

חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, בְּעָא רַחֲמֵי, וּמִית. אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא

"חלשה דעתו ביקש רחמים ומת. אמר רבא: כמאמר העם: או חברותא או מיתותא." (תענית כג ע"א)

זה כל הסיפור. כמה שורות של ארמית.

הגרסה האחרת. תלמוד ארץ ישראל (התלמוד הירושלמי) מספר אותו אחרת.³ שם נרדם הישן במערה זמן קצר לפני חורבן הבית הראשון ומתעורר אחרי שנבנה מחדש. איש אינו מכיר אותו. אבל זוכרים דבר אחד על האיש שהוא טוען שהוא: כשהיה נכנס לעזרה, הייתה העזרה מאירה. הוא נכנס, והיא מאירה. והוא אומר על עצמו את הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים."

בסיפורה של ירושלים מכירים בישן והסיפור מסתיים באור. בסיפורה של בבל אין מכירים בו, והוא מסתיים בקבר. נצטרך את שתי הגרסאות.

חוני היה אדם אמיתי. הוא חי במאה הראשונה לפני הספירה, בדורות האחרונים של העצמאות היהודית, ואף יוספוס מספר עליו, בצורה היוונית של שמו, אוניאס.⁴

הלקחים

הסיפור קצר, אבל הוא מותיר הרבה להסביר. מדוע עץ חרוב, ולא גפן או זית, הנושאים פרי בתוך שנים אחדות? מדוע אין משפחתו של חוני מאמינה לו? מדוע בית המדרש משבח אותו ואינו מכיר אותו? מדוע האיש שיכול היה לכפות את יד השמים במעגל בעפר פשוט שוכב ומת? ומדוע רבא, אחד מגדולי ההלכה, חותם את הסיפור בפתגם עממי? אני חושב שהתשובות מלמדות אותנו על זמן, על השתייכות, ועל ההבדל בין להיזכר לבין להיות מוכר.

1. תרבות היא שיחה בין המתים, החיים ואלה שטרם נולדו

הנוטע בא ראשון, מפני שהתלמוד מעמיד אותו ראשון. אין לו שם, ולו נתונה השורה הטובה ביותר בסיפור. חוני שואל אותו את השאלה שכל אדם פיקח שואל: למה לעשות דבר שאת פריו לא תחיה לטעום? הנוטע אינו מתווכח. הוא מתאר את העולם כפי שמצא אותו. אני מצאתי חרובים בעולם. מישהו שמעולם לא פגש אותי עשה זאת בשבילי. לכן אני עושה זאת בשביל מי שלעולם לא אפגוש.

התורה אומרת את אותו הדבר לכל יהודי שנכנס לארץ: תמצא "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, וכרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת" (דברים ו:יא). אשר לא נטעת. שום דור אינו אמור לדמיין שהתחיל מכלום.

זה מה שתרבות היא: שיחה הנמשכת לאורך הזמן בין אנשים שאינם נפגשים לעולם. המתים שנטעו, החיים שאוכלים, ואלה שטרם נולדו ובשבילם נוטעים החיים.

החרוב אינו מניח להחמיץ את העניין. גפן נושאת פרי בתוך שלוש שנים וזית בתוך שבע או עשר; אדם עשוי לנטוע כל אחד מהם לעצמו. חרוב, לפי חשבון התלמוד, נושא פרי בתוך שבעים, חיים שלמים. הנוטע חרוב נוטע בשביל אחר.

חוני אינו מבין זאת בתחילת הסיפור, וזו הנקודה. הוא איש העכשיו. הוא משרטט מעגל והגשם יורד היום. הוא מפציר באביו ומקבל את מבוקשו עכשיו.

תמונתו של שמעון בן שטח הייתה מדויקת, ולא הייתה בדיוק מחמאה: בן המפציר באביו עדיין לא למד להמתין. הנוטע למד. חוני ילמד זאת בדרך היחידה שהסיפור יכול ללמד אותו, בשינה במשך ההמתנה.

2. אפשר לישון את השנים, או לחיות אותן

ואז יש את הפסוק. חוני קרא "היינו כחולמים" כאמירה על שינה, ולא יכול היה להאמין: איש אינו ישן שבעים שנה. הסיפור משיב לו: כן, אפשר. האיש היחיד שהפסוק היה בעיניו בלתי אפשרי הוא האיש היחיד שנאלץ לחיות אותו.

אבל השבים מבבל לא ישנו. הם חיו כל אחת משבעים השנים ההן בערות, בגלות: נטעו, קברו את מתיהם, לימדו ילדים שמעולם לא ראו את ירושלים. לכן עוד היה עם שיכול לשוב הביתה.

כשהגיעו הרגישו כאנשים המתעוררים משינה ארוכה, מבולבלים, כאילו העולם המשיך בלעדיהם. אבל הם הביאו איתם שבעים שנות חיים. חוני לא הביא דבר מלבד השינה. השנים הזקינו אותו והוא לא חי אותן. לכן לא היה לו למה לשוב.

התלמוד מותח כאן קו העובר בכל ההיסטוריה היהודית. אפשר לשרוד גלות אם חיים אותה בערות: אם נוטעים, אם מלמדים, אם ממשיכים את השיחה עם מי שהיה לפניך ועם מי שיבוא אחריך. היא הורגת רק כשישנים אותה, מחכים לנס ולא עושים דבר בינתיים.

מתנתו של חוני הייתה שהשמים ענו לו מיד. הטרגדיה שלו היא שאדם שעונים לו תמיד מיד לעולם אינו לומד מה לעשות בשבעים השנים שבאמצע.

3. להיזכר אינו להיות מוכר

בית המדרש הוא הסצנה האכזרית ביותר, והתלמוד מתעכב עליה. חוני אינו נכנס לחדר ששכח אותו. הוא נכנס לחדר שבאותו רגע ממש משבח אותו. "ברור כבשנותיו של חוני." שמו עומד עכשיו לצלילות עצמה. זוכרים אותו.

וזה אינו משנה דבר. הם אינם מכירים את פניו. הם אינם מקבלים את דברו. הם אינם קמים מפניו. תורתו שרדה; הוא לא. אדם יכול להיעשות חלק מלשונה של מסורת ועדיין להיות זר בביתה.

וכאן נפרדות שתי הגרסאות. בישן הירושלמי מכירים, וסיפורו מסתיים באור. בחוני לא, וסיפורו מסתיים בקבר. השינה זהה. ההבדל הוא אם מישהו מכיר אותו כשהוא מתעורר.

יש כאן אמת קשה לכל מי שבנה משהו. מה ששורד מאיתנו אינו אנחנו. השיעור מאריך ימים מן המורה, המוסד מאריך ימים ממייסדו, העץ מאריך ימים מן הנוטע. זו כל תכליתה של הנטיעה. אבל משמעות הדבר היא שהרצון להיות מוכר, שיכירו בך כמי שעשה זאת, אינו יכול להתמלא במורשת. המורשת היא בשביל אחרים. להיות מוכר קורה רק בין החיים שהכירו אותך.

סצנת הבית, רגע קודם, מכינה את זו. בנו של חוני מת, אבל נכדו חי. שושלתו של חוני נמשכה. שושלתו של הנוטע נמשכה. אפילו שושלת החמור נמשכה, עד כדי קומדיה: עדרים עדרים.

כל מה שחוני היה חלק ממנו המשיך בלעדיו. הסיפור אינו על עולם שנגמר. הוא על עולם הממשיך היטב, ועל אדם שאין לו בו מקום.

ומכאן לפתגמו של רבא. חוני הוא האיש שעמד בתוך מעגל וסירב לזוז עד שייעתר לו אלוהים. אם מישהו יכול היה להתפלל את דרכו החוצה מן הבדידות, הוא זה. הוא אכן מתפלל, ומה שהוא מבקש הוא מוות, והוא ניתן לו.

הערתו של רבא אינה מוסר השכל. היא אבחנה. או חברותא או מיתותא. המילה היא חברותא, בן הזוג ללימוד, החבר שאיתו אתה לומד. זו היחידה הקטנה ביותר של החיים היהודיים: לא האחד, אלא השניים. רבא, מגדולי ההלכה בדורו, אומר שאדם בלעדיה, אפילו אדם שיכול להוריד גשם, לא ישרוד. לא "יהיה עצוב". לא ישרוד. השתייכות אינה קישוט של החיים. היא תנאי שלהם.

לצד הנוטע ננעלות שתי מחציות הסיפור זו בזו. הנוטע מסתפק בלהיות חוליה. אינו צריך לטעום את הפרי או להיות שם כשאוכלים אותו. אינו צריך שנכדו יידע את שמו. הוא שייך לשרשרת, וזה מספיק לו.

חוני, שיכול היה לעשות יותר מכל אדם בדורו, לא יכול היה לעשות זאת. הוא היה צריך להיות נחוץ ולהיות מוכר, באותו חדר, באותו זמן. כשהחדר המשיך הלאה, הוא לא יכול היה ללכת אחריו.

התלמוד אינו מגנה אותו. הוא לעולם אינו אומר שחטא. הוא מתאבל עליו. אבל הוא מעמיד לצדו, באותו סיפור קצר, את הדרך האחרת: האיש שנטע בשביל נכדיו, אכל את לחמו, והלך לביתו.

סיומת

כל דור חושב שהוא הראשון להיות בודד, וכל דור טועה. אבל זמננו שלנו נותן לסיפור חוד חד יותר. מעולם לא יכולנו להיזכר כמו עכשיו: מוקלטים, מתועדים, ניתנים לחיפוש, מצוטטים. זה לא עשה אותנו פחות בודדים. להיות נמצא אינו להיות מוכר. שם שממשיך לחיות בבית המדרש אינו מחמם את האיש העומד בפתחו.

תשובת התלמוד אינה לרצות פחות. היא לרצות את הדברים הנכונים, בסדר הנכון. טע, מפני שמצאת את העולם נטוע. חיה את שבעים השנים בערות, מפני שהן תעבורנה כך או כך. אל תבלבל בין העץ לבין זכר העץ. והחזק, בשתי ידיים, באנשים שמכירים את פניך. זה, ולא כוחות יוצאי דופן, הוא מה שמשאיר אדם בחיים.

חוני יכול היה להוריד גשם. והוא יכול היה ליישב סוגיה בתורה כמו איש לא. אבל הוא לא יכול היה לגרום לאיש לזכור את פניו. הנוטע לא יכול היה דבר מכל אלה. הוא הניח זרע באדמה בשביל ילד שלעולם לא יפגוש, וכך השתייך לדבר שיאריך ימים משני האנשים. התלמוד מעמיד את שני האנשים זה לצד זה ומניח לנו לראות מי מהם היה מאושר.

---

הערות

1. משנה תענית ג:ח. שמעון בן שטח חותם את הודעתו בפסוק: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג:כה).
2. תענית כג ע"א. רבי יוחנן הוא החכם הגדול של המאה השלישית בארץ ישראל. הסיפור נחתם ברבא, שחי בבבל במאה הרביעית, כארבע מאות שנה אחרי חוני. אז כבר לא היו "שבעים השנה" שבפסוק חידה על גלות בבל. הן היו דרך לשאול כיצד עובר עם חשכה ארוכה בלי לאבד את החוט, ותשובתו של הנוטע נעשתה תשובתה של תרבות שלמה.
3. תלמוד ירושלמי תענית ג:ט. שם הישן הוא סבו של המעגל. כשהוא מתעורר, הארץ עצמה השתנתה: עצי זית במקום שהיו כרמים, שדות במקום שהיו עצי זית.
4. יוספוס, קדמוניות יד. הוא קורא לו אוניאס, "איש צדיק ואהוב אלוהים", שפעם אחת בבצורת התפלל על הגשם ונענה. רוב ההיסטוריונים רואים באוניאס הזה את חוני; שום מקור עתיק אינו אומר זאת במפורש, אבל השם, הגשם והתאריכים מתאימים. יוספוס אף רושם את מותו, ואין הוא המוות שהתלמוד נותן לו. כששני האחים החשמונאים יצאו למלחמה על הכתר ואחד צר על אחיו בתוך המקדש, נגרר אוניאס למחנה הצרים ונצטווה לקלל את האנשים שבפנים. הוא סירב, התפלל שאלוהים לא ישמע לאף אחד מן הצדדים נגד האחר, והקהל רגם אותו באבנים. שתי המיתות מתחרזות. בשתיהן מת חוני כאיש שבאמצע: זה שכולם רוצים להשתמש בו, ואיש אינו רוצה לשמוע אותו.