עשרים וארבע קושיות

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם

(קהלת ד:ט)

---

התלמוד הוא ספר של מחלוקות, והחכמים הממלאים אותו נחלקו בזוגות. להלל היה שמאי. לרבי עקיבא היה רבי ישמעאל. ולרבי יוחנן, גדול המורים של ארץ ישראל במאה השלישית, היה חברותא שהתחיל את דרכו כשודד.

סיפורם מסופר בדף אחד של בבא מציעא, והוא מן הדפים הכואבים ביותר בתלמוד. הוא מתחיל בשני אנשים בנהר ומסתיים בשני קברים. ביניהם הוא אומר על חברות, על המילים שאי אפשר להחזיר, ועל התכלית האמיתית של הוויכוח, יותר ממה שרוב הספרים מצליחים לומר לכל אורכם. החכמים ששמרו אותו לא ריככו אותו. הם נותנים לנו לראות שני אנשים שאהבו זה את זה הורסים זה את זה. והם מראים לנו בדיוק היכן בא המפנה: משפט אחד, שנאמר בלהט של מי שמפסיד בוויכוח, ושלף את נשקו מלפני עשרים שנה.

זה סיפור על החברותא, שותף הלימוד. מסה קודמת באתר הזה הסתיימה במשל של רבא, "או חברותא או מיתותא". הדף הזה הוא המשל הזה, כשהוא מתקיים עד תומו.

הסיפור

רבי יוחנן היה רוחץ בירדן. ריש לקיש, שהיה אז ליסטים, ראה אותו מן הגדה וקפץ אחריו לנהר. רבי יוחנן הביט בקפיצה ואמר:

חֵילָךְ לְאוֹרָיְיתָא

"כוחך לתורה."

ריש לקיש הביט בו בחזרה ואמר: "יופיך לנשים." רבי יוחנן היה מפורסם ביופיו, והתשובה היא עקיצה: לאדם שנראה כמוך יש דברים טובים יותר לעשות מללמוד. ורבי יוחנן אמר: אם תחזור בך, אתן לך את אחותי, שהיא יפה ממני. ריש לקיש קיבל. הוא פנה לקפוץ בחזרה כדי להביא את בגדיו, ולא יכול היה לקפוץ.¹

רבי יוחנן לימד אותו מקרא ולימד אותו משנה ועשה אותו לאדם גדול. הוא נעשה רבי שמעון בן לקיש, החברותא של רבי יוחנן, גיסו, והיריב החריף ביותר שרבי יוחנן פגש אי פעם.

שנים אחר כך, בבית המדרש, נחלקו בשאלה מעשית: הסייף, הסכין, הפגיון, הרומח, מגל יד ומגל קציר, מאימתי הם מקבלים טומאה? משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן. ריש לקיש אמר: משיצחצחם במים. ורבי יוחנן אמר:

לִסְטָאָה בְּלִסְטְיוּתֵיהּ יָדַע

"ליסטים מכיר את מלאכת הליסטות שלו."

ריש לקיש השיב: "ומה הועלת לי? שם קראו לי רבי, וכאן קוראים לי רבי." ורבי יוחנן אמר: "הועלתי לך, שהבאתי אותך תחת כנפי השכינה."

נפגעה דעתו של רבי יוחנן, וריש לקיש חלה. אחותו של רבי יוחנן, אשתו של ריש לקיש, באה אל אחיה בוכה. "עשה בשביל בניי." הוא ענה לה בפסוק: "עזבה יתומיך אני אחיה" (ירמיהו מט:יא). "עשה בשביל אלמנותי." הוא ענה בחציו השני של הפסוק: "ואלמנותיך עלי תבטחו". ריש לקיש מת.²

רבי יוחנן הצטער עליו מאוד. אמרו החכמים: מי ילך ויישב את דעתו? ילך רבי אלעזר בן פדת, ששמועותיו מחודדות.³ הלך וישב לפניו, ועל כל דבר שאמר רבי יוחנן, אמר לו: "יש ברייתא שמסייעת לך." עד שפרץ רבי יוחנן:

אַתְּ כְּבַר לְקִישָׁא?! בַּר לְקִישָׁא, כִּי הֲוָה אָמֵינָא מִילְּתָא — הֲוָה מַקְשֵׁי לִי עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע קוּשְׁיָיתָא, וּמְפָרְקִינָא לֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּרוּקֵי, וּמִמֵּילָא רָוְוחָא שְׁמַעְתָּא

"אתה כמו בן לקיש? בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה התרחבה השמועה. ואתה אומר: יש ברייתא שמסייעת לך. וכי אינני יודע בעצמי שיפה אמרתי?"

הוא היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה, "היכן אתה, בן לקיש? היכן אתה, בן לקיש?" והיה צועק עד שנטרפה דעתו עליו. ביקשו החכמים רחמים עליו, והוא מת.

הלקחים

קשה לקרוא את הדף הזה ולא לרצות להתווכח איתו. למה מספר לנו התלמוד איך התחילה החברות, בקפיצה ובעסקה משונה, כשהסיפור עוסק באופן שבו היא הסתיימה? מה עשה משפט אחד, אחרי עשרים שנות שותפות, לדבר שאי אפשר לשרוד? ולמה האבל של רבי יוחנן לובש את הצורה שהוא לובש: לא געגועים לחברתו של האיש, אלא געגועים לקושיותיו? אני חושב שהתשובות שייכות זו לזו, מפני שהדף הוא טיעון אחד על מה שאדם באמת נותן לנו כשהוא מתווכח איתנו.

1. מה הוא ראה בנהר

הדבר הראשון שרבי יוחנן אומר לשודד שזה עתה קפץ לעברו אל הנהר אינו תוכחה. זו הערכה. כוחך לתורה. הוא מביט באדם שהעולם כולו תייק תחת "פושע", ורואה כמות של כוח, מפוארת ומכוונת למקום הלא נכון, והוא מציע עליה מחיר. הוא אינו מבקש מריש לקיש לחדול מלהיות חזק. הוא מבקש ממנו לשנות את מה שהכוח משמש לו.

כדאי להתעכב על כך, מפני שלא כך פוגשים בדרך כלל אנשים מכובדים פורע חוק. התגובה המכובדת היא ריחוק. התגובה של רבי יוחנן היא גיוס. והתלמוד מסמן את מחיר המפנה בפרט גופני אחד: ברגע שריש לקיש מקבל, הוא פונה לקפוץ בחזרה להביא את בגדיו, והקפיצה איננה. אדם אינו יכול לקבל על עצמו חיים חדשים ולשמור על כל כישורי גופו הישן בדיוק כפי שהיו. משהו משולם בגבול. הדף יסתיים בטרגדיה, אבל הוא מתחיל באחת הסצנות המלאות תקווה ביותר בתלמוד: מורה המביט באדם מסוכן ורואה עמית, וצודק.

עשרים שנה הוא צדק. השודד נעשה בעל הלכה, שבית המדרש יכול היה להעמיד מול רבי יוחנן עצמו. שניהם, קושיה מול תירוץ, בנו את השמועות הממלאות את הדפים האלה.

2. משפט אחד, מכוון אל העבר

ואז בא הוויכוח על הסכינים, ויש חשיבות לכך שהוא על שום דבר. מתי נגמר להב, בכבשן או בצחצוח? חייו של איש אינם תלויים בזה. זה יום רגיל בבית המדרש, ורבי יוחנן מפסיד בחילופי דברים רגילים, והוא שולח יד אל הנשק היחיד שעשרים שנות חברות הורידו מן השולחן. ליסטים מכיר את מלאכת הליסטות שלו. אתה ודאי מבין בלהבים. פעם השתמשת בהם.

אותו פרק בתלמוד, כמה דפים קודם לכן, מלמד את דין אונאת הדברים, הפגיעה במילים, והדוגמה הראשונה שלו מדויקת: אם היה אדם בעל תשובה, אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים".⁴ רבי יוחנן הכיר את ההלכה הזאת. ייתכן שהוא עצמו לימד אותה. וברגע לוהט אחד הוא עשה בדיוק את מה שהיא אוסרת, לאדם שאת כל חייו השניים הוא עצמו בנה. זה מה שעושה את המשפט לבלתי נסבל. הוא אינו אומר "אתה טועה לגבי הסכין". הוא אומר "אף פעם לא היית באמת אחד מאיתנו". הוא מחזיר עשרים שנה.

ותשובתו של ריש לקיש פוצעת בכיוון ההפוך: מה הועלת לי? שם קראו לי רבי, כאן קוראים לי רבי. זה דבר נורא לומר, ושניהם יודעים שאין זה נכון. הוא אומר שבית המדרש לא נתן לו דבר, לאיש שנתן לו את הכול. שני משפטים, אחד לכל כיוון, וכל אחד מכוון אל היסוד של חייו של האחר. אף אחד מהם אינו עושה את הצעד אחורה. האחות עומדת ביניהם בוכה עם ילדיה, וגם אז הצעד אינו נעשה. התלמוד הראה לנו במקום אחר ששערי השמים נשארים פתוחים לדמעות. כאן השער שנשאר נעול הוא שער אנושי, והדף נותן לנו לראות אותו נשאר נעול עד שכבר מאוחר מדי.

3. עשרים וארבע קושיות

הסצנה האחרונה נראית בתחילה כסיפור על אבל, ובאמת היא סיפור על מהו חבר. החכמים, שרוצים לנחם את רבי יוחנן, שולחים אליו את המחליף הטוב ביותר שיש להם: תלמיד חכם ששמועותיו מחודדות, שמסייע לכל דבר שרבי יוחנן אומר במקור. הוא עושה הכול נכון. הוא מכבד, למדן ומסכים. והוא בלתי נסבל.

אתה כמו בן לקיש? כשהייתי אומר דבר, הוא היה מקשה עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה התרחבה השמועה. רבי יוחנן מספר לנו, באבלו, מה באמת איבד, ולא הערצה איבד. הערצה נשארה לו בשפע. הוא איבד התנגדות: האדם האחד בעולם שהיה לוקח את הרעיון שלו ברצינות מספיק כדי לתקוף אותו מכל צד שאפשר לתקוף ממנו. התומך אומר לך שאתה צודק. היריב בודק אם אתה צודק, ובתוך הבדיקה התורה עצמה גדלה. הסכמה, מגלה רבי יוחנן, היא סוג של בדידות.

יש כאן לימוד עמוק על אהבה, והוא הולך נגד מה שאנחנו רוצים בדרך כלל. אנחנו חושבים שאנחנו רוצים שיסכימו איתנו. מה שאנחנו צריכים הוא שיענו לנו. ההוכחה היא מה שהיעדרו של כל אחד מהם עושה לאיש הזה. חנופה מפי עמית מבריק מוציאה אותו מדעתו. השתיקה במקום שבו היו פעם עשרים וארבע הקושיות היא הדבר שאינו יכול לחיות בתוכו. מסה קודמת באתר הזה סיפרה על חוני, שהתעורר אל בית מדרש ששיבח את שמו ולא הכיר את פניו, ועל פסק דינו של רבא על חיים כאלה: או חברותא או מיתותא. לרבי יוחנן היה כבודו של הדור כולו. בלי האיש האחד שנלחם בו, הכבוד הזה החזיק אותו בחיים בדיוק כל עוד נדרש לו כדי להבין מה אבד.

אחרית דבר

התלמוד יכול היה לתת לשני האנשים האלה סוף רך יותר, והוא סירב. הוא גם נתן להם אנדרטה, והאנדרטה היא התלמוד עצמו. פתחו כמעט כל מסכת והם עדיין שם: רבי יוחנן אומר, ריש לקיש מקשה, רבי יוחנן מתרץ. הקושיות לא היו הפרעה לחברות שלהם. הן היו עצם החברות, והן מה ששרד אחריה.

טובים השניים מן האחד, אומר קהלת, והפסוק נותן את טעמו: "כי אם יפלו, האחד יקים את חברו". בדף הזה כל אחד מהם נפל לבסוף במקום שבו השני לא יכול, או לא רצה, להקים אותו. החכמים סיפרו את הסיפור בכל זאת, על שניים מגדוליהם, כדי שכל זוג תלמידים שישב אי פעם להתווכח יידע את שני חצאי האמת: שהאדם שמקשה עליך עשרים וארבע פעמים הוא האדם שמחזיק אותך, ושמשפט אחד על עברו הקבור של אדם יכול להפיל את מה שבנו עשרים שנות תורה.

---

הערות

1. בבא מציעא פד ע"א. ריש לקיש, רבי שמעון בן לקיש, מופיע במקומות אחרים בתלמוד כאדם בעל עבר קשה; במקום אחד נזכר שמכר את עצמו ללודים, למשחקי הגלדיאטורים (גיטין מז ע"א). המפרשים דנים בקפיצה שאבדה: רש"י מסביר שמשעה שקיבל עליו עול תורה, תשש כוחו. העסקה על האחות אינה מוצגת כחיזור; זה רבי יוחנן המעמיד את היקר לו מכול על שינוי חייו של אדם זר.
2. הפסוק שהוא מביא, "עזבה יתומיך אני אחיה" (ירמיהו מט:יא), נאמר במקרא על אדום. כאן, פסוק האמונה סוגר את השיחה: האחות הולכת בלי מה שבאה לבקש. התלמוד מדווח על חילופי הדברים ואינו מוסיף דבר, והשתיקה מכבידה על הדף.
3. רבי אלעזר בן פדת היה חכם גדול בזכות עצמו, ולימים עמד בראש בית המדרש בטבריה. כישלון הביקור אינו כישלונו. הוא נשלח לנחם, והוא ניחם כפי שרובנו מנחמים: בהסכמה. עניינו של הדף הוא שלמוח כמו זה של רבי יוחנן, הסכמה לא הייתה נחמה אלא אישור שהוויכוח נגמר לתמיד.
4. בבא מציעא נח ע"ב, באותו פרק: "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים." דין אונאת דברים, הפגיעה במילים, הוא המסגרת של מסה אחרת באתר הזה, "שערי דמעה", על תנורו של עכנאי.