המשתה והאש

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם

(איכה א:א)

---

בקיץ שנת 70 עמדו הלגיונות הרומיים סביב ירושלים, ולמקדש נותרו שבועות. התלמוד, הנזכר באותו קיץ ארבע מאות שנה לאחר מכן, אינו מספר לנו על הלגיונות. הוא מספר לנו על משתה, על אישה רעבה, על ארון מתים ועל נעל.

החכמים לא התעניינו הרבה במה שעשתה רומא. רומא לא הייתה אלא הכלי. הריקבון היה שלנו. הם התעניינו במה שעשינו אנחנו, ובמה שעשה אחרת חכם זקן אחד, רבן יוחנן בן זכאי. בקריאה כזאת אין הקטע קינה. הוא שיעור במנהיגות: כיצד מנהיגים מאבדים עולם, וכיצד הציל מנהיג אחד את מה שעוד אפשר היה להציל.

המסה הזאת נוטלת את המחצית הראשונה, כיצד פרצה האש. השנייה, בית המדרש והארון, נוטלת את רבן יוחנן בן זכאי.

הסיפור

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה

(משלי כח:יד)

רבי יוחנן¹ פותח בפסוק הזה ואומר: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שני אנשים ששמותיהם נבדלים בהברה אחת. יותר מזה איננו יודעים עליהם דבר.

אדם עשה משתה. אמר לעבדו: הבא לי את קמצא ידידי. העבד טעה והזמין את שונאו, בר קמצא. מצא אותו בעל הבית יושב ואמר: הרי אתה שונאי. קום וצא. בר קמצא התחנן: הנח לי לשבת ואשלם על סעודתי. על חצי המשתה. על המשתה כולו. שלוש פעמים הייתה התשובה לא. ואז אחז בו בעל הבית בידו והוציאו.

אמר בר קמצא בלבו: החכמים ישבו שם ולא מיחו. משמע שהסכימו. אלך ואלשין עליהם אצל הקיסר.

אמר לקיסר: מרדו בך היהודים. והציע מבחן: שלח להם קרבן וראה אם יקריבו אותו. שלח הקיסר עגל משובח. בדרך הטיל בו בר קמצא מום קטן בשפתו, פגם הפוסל את הבהמה בדין ישראל ואין לו משמעות בדין רומא.

החכמים, שידעו היטב מה מונח על הכף, שקלו להקריב את העגל בכל זאת, מפני שלום המלכות. התנגד רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו שבעלי מומין קרבים על גבי המזבח. שקלו להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וילשין. שוב התנגד רבי זכריה: יאמרו שהמטיל מום בקדשים נהרג.

ורבי יוחנן חורץ את הדין. ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

מדרש איכה מספר את אותו סיפור בהבדל אחד, והוא משנה הכול. כשאומר בעל הבית "קום וצא", המדרש נוקב בשם מי שהיה בחדר:

וְהָיָה שָׁם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס וְהָיְתָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה

(איכה רבה ד:ג)

בגרסה ההיא אין דיון בעגל כלל.² הכישלון מתחיל ליד השולחן.

עוד טקסט אחד. התלמוד ביומא שואל מפני מה חרב הבית הראשון, ומשיב: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. והבית השני, בדור שעסק בתורה, במצוות ובגמילות חסדים? מפני שנאת חינם, השקולה כנגד שלוש העברות יחד. ואז מוסיף התלמוד פירוש מבשר רע: הדור הראשון, שחטאו גלוי, נגלה לו קץ גלותו: שבעים שנה. השני, שחטאו נסתר, לא נגלה לו דבר. (יומא ט ע"ב)

אין כאן מיתוס. יוספוס, שראה את המצור וכתב אותו, מעולם לא קרא את התלמוד, והחכמים מעולם לא קראו אותו. ובדבר החשוב הם מסכימים: לא רומא החריבה את ירושלים. ירושלים החריבה את עצמה.³ ההיסטוריה אומרת לנו מה קרה. התלמוד אומר לנו מה פירושו.

הלקחים

כל היושב עם הסיפור הזה שעה ארוכה מגיע אל אותן שאלות. מדוע נופל הדין לא על בעל הבית האכזר, ולא על המלשין, אלא על ענוותנותו של רב שלא עבר על שום כלל? מדוע מושיב המדרש את אותו רב באולם המשתה, שותק? ומדוע נענש דור מלא תורה קשה יותר מעובדי עבודה זרה? נדמה לי ששלוש התשובות עושות טענה אחת.

1. ממושב של סמכות, שתיקה היא פסק

חשבונו של בר קמצא, "ישבו שם ולא מיחו, משמע שהסכימו", אינו דמיון רדוף. כך פועלת סמכות. מי שנושא משרה אין לו האפשרות שלא תהיה לו דעה. שתיקתו היא דעתו, וכל מי שבחדר קורא אותה כך.

מה היה עולה לחכמים לדבר? משפט אחד. אולי אמרו לעצמם: אין זה ביתנו; אין מביישים בעל בית על שולחנו; מי אני שאתערב? ומלבד זאת, ייתכן שבר קמצא היה רשע ידוע, אולי מנודה. אדם רגיל אינו נעשה בוגד בן לילה. כל אחד מאיתנו השתמש בנימוקים האלה. איש ליד השולחן לא הרגיש שותף למעשה. הם הרגישו מנומסים. מבפנים, שתיקה כמעט לעולם אינה מרגישה כנקיטת צד. היא מרגישה כדרך ארץ.

התלמוד אומר במקום אחר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים: הפנים מחווירות, הדם עוזב אותן.⁴ דם נשפך באותו משתה לעיני מנהיגי הדור, ואיש לא קרא לדבר בשמו.

המדרש והתלמוד, הנקראים יחד, מציירים דיוקן אחד. האיש ששתק ליד השולחן הוא האיש שכעבור שבועות לא יכול היה לכופף כלל אחד כדי להציל את העיר. רבי זכריה בן אבקולס הוא מן הדמויות המטרידות ביותר בספרות חז"ל, מפני שלא עשה שום דבר רע. הוא שמר כל הלכה, עד חורבן הבית.

והמילה שבוחר התלמוד לחטאו אינה "חומרה" ואינה "טעות". היא ענוותנות. "מי אני שאכופף את הכלל?" נשמע כצניעות. זהו סירוב לשאת את משאה של הכרעה שרק מנהיג יכול להכריע. שותק ליד השולחן, מחמיר ליד העגל: לא שני חטאים אלא אחד. האיש לא היה מוכן לנקוט עמדה, והחכמים אומרים לנו שזה היה הרגל.⁵ אולי אין זה מפתיע ששום תורה של רבי זכריה לא נרשמה בתלמוד.

היהדות ידעה תמיד שההלכה משרתת את החיים, "וחי בהם" (ויקרא יח:ה), ויש לה סעיף לשעת חירום, "עת לעשות לה'" (תהלים קיט:קכו).

כישלונו של רבי זכריה לא היה שהיה דתי מדי. הוא עמד בתוך שעת חירום ולא ראה אותה. המתנה הנדירה ביותר במנהיג אינה החומרה ואינה הקולא. היא הידיעה באיזה מין רגע אתה עומד, והמעשה לפיה.⁶

2. בחברה חולה אין טעויות קטנות

הפסוק שכל הסיפור תלוי בו, "אשרי אדם מפחד תמיד", אינו עוסק בחרדה. הוא עוסק בתשומת לב. קח דברים קטנים ברצינות בטרם יגדלו. כל דמות בסיפור עושה את ההפך.

העבד טועה טעות תמימה ואינו מתקן אותה לעולם. האם מקרה קטן מחריב תרבות שלמה, או רק חושף תרבות שכבר נשברה? תשובת התלמוד היא: גם וגם. כן, העיר הייתה חולה בשנאת חינם. וכן, נדרשו לכך עבד בדלת הלא נכונה ושרשרת של בני אדם שכל אחד מהם לא אמר דבר. תרבויות אינן נופלות רק מפני שהן חולות. הן נופלות מפני שביום רגיל אחד טעה מישהו, ואיש לא תיקן.

3. כישלון נסתר גרוע מכישלון גלוי, מפני שאי אפשר לקרוא לו בשם

מדוע יסבול דור של תורה וחסד גלות ארוכה מגלותם של עובדי עבודה זרה? מפני שעבודה זרה נראית לעין. יש פסל; אתה מסיר אותו; אתה יודע שהסרת אותו. למחלה גלויה יש מהלך ידוע, ולכן היה לגלות הראשונה תאריך סיום.

שנאת חינם אינה מציגה את עצמה לעולם כשנאה. היא מציגה את עצמה כצדקה. בכל הסיפור אין איש החווה את עצמו כרשע. בעל הבית צודק: האיש הזה שונאי. החכמים צודקים: אין זה ביתנו. רבי זכריה צודק: נאמן אני להלכה.

חטא שאתה חווה אותו כמעלה אין לו דרך אל התשובה. התשובה מתחילה בקריאת החטא בשמו, ואי אפשר לקרוא בשם לדבר שנראה לך כחלק הטוב ביותר שבך.

לכן לא נגלה קץ. אין זו אכזריות. אין תאריך סיום למחלה המחליפה את שמה בכל פעם שאתה מחפש אותה. לכן לא נתנו לנו החכמים תאריך. הם נתנו לנו עונה, שלושת השבועות, שבה השאלה שאנו שואלים בכל שנה אינה "מה עשתה רומא?" אלא "מה לא אמרנו אנחנו?"

השורה הקשה ביותר ביומא קלה להחמצה. אותו דור היה מלא תורה, מצוות וחסד. הם לא היו אנשים רעים. הם היו חברה ששמרה כל כלל דתי, רקובה בדיוק במקומות שלא עלה בדעתה לבדוק.

אם הלבנת פנים היא שפיכות דמים, הרי שהבית השני לא נפל על חטא קל מן הראשון. הוא נפל על אותו חטא עצמו, בצורתו הסמויה. הרב קוק הסיק את המסקנה היחידה האפשרית: מה שהחריבה שנאת חינם, רק אהבת חינם תבנה.

אחרית דבר

וכך נפלה העיר, לא בידי רומא אלא בידי עצמה. חדר של מנהיגים שלא דיברו. חומרה שלא ראתה את שעת החירום. שרשרת של טעויות קטנות שאיש לא תיקן. חטא שעטה מסכה של מעלה.

התלמוד אינו עוצר שם. אותה סוגיה עצמה פונה, במחציתה השנייה, אל רבן יוחנן בן זכאי, שקיבל את האובדן וביקש דבר קטן: ארון מתים, נעל, בית מדרש. זו המסה הבאה.

---

הערות

1. החכם בן המאה השלישית מארץ ישראל, לא רבן יוחנן בן זכאי של המסה השנייה.
2. במדרש יוצא בר קמצא מיד ("אלו יושבים שאננים; אלך ואלשין עליהם"), והשאר נמשך מזה: השליט, הקרבנות, המומים המוטלים בסתר בלילה, כהן המקריב בשקט בהמות אחרות תחתיהן ודוחה את השליח מיום ליום, ולבסוף הדיווח שהמלשין אמר אמת. הדין זהה, בפי רבי יוסי: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל.
3. יוספוס היה כהן, מפקד מורדים בגליל ושבוי רומי משנת 67; את המצור ראה מן המחנה הרומי. הוא תיעב את הקנאים ולא החשיב הרבה את החכמים. את המלחמה הוא מונה מן היום שבו הפסיק המקדש את הקרבן היומי לשלום הקיסר, הוא העגל הדחוי של התלמוד, נראה מן הצד האחר. וכמו יומא ט ע"ב, הוא עומד על כך שסיעותיה של העיר, ששנאו זו את זו יותר משנאו את רומא, הן שהפילו אותה. יהודה בשנת 66 עמדה תחת נציבים רומיים שישים שנה; האחרון שבהם, פלורוס, שדד את אוצר המקדש; והעיר הייתה שסועה בין אצולת כהונה עשירה להמון עני וזועם.
4. בבא מציעא נח ע"ב.
5. התוספתא מוסרת מחלוקת על עצמות וקליפות שנותרו על שולחן השבת (תוספתא שבת יז:ד). בית הלל אומרים: מסלקים אותן מן השולחן. בית שמאי אומרים: מגביהים את הטבלה כולה ומנערים אותה. זכריה בן אבקולס לא עשה לא כך ולא כך. הוא נטל אותן והשליכן מאחורי המיטה. ושם, בסוגיה על פירורים, חורץ רבי יוסי את אותו דין: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל. לא היה זה לילה רע אחד. הייתה זו רתיעה מושרשת מנקיטת עמדה, והרגלים כאלה, במנהיג, אינם נשארים קטנים.
6. אזהרה אחת, והיא של המהר"ל. ב"נצח ישראל" הוא עומד על כך שאין להסביר את החורבן, בסופו של דבר, בשרשרת של בר קמצא, זכריה ורומא; הוא שייך לדין שמים על מצבם של ישראל ולטבעה של הגלות עצמה, ושום משתה אינו מסביר את זה. איני סבור שהדבר מבטל את דינו של רבי יוחנן. למאורע יכולות להיות סיבה קרובה וסיבה עליונה כאחת. מה שאיננו יכולים לומר הוא שאילו הותר העגל, ודאי היה הבית עומד. מה שאנחנו יכולים לומר הוא הנקודה החשובה למנהיג: האמונה שהשמים מכריעים את התוצאה אינה פוטרת אותך מלבחור נכונה בין האפשרויות שלפניך.